אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
ימימה טשרנוביץ-אבידר
 

הצילום שהציל אותנו

כתבה: מיה קלינגר-כהן

אייר: נֹעם נדב

הקיבוץ המאוחד 2022

93 עמוד, לא מנוקד

לבני 10 ומעלה

במשפט אחד

זיכרונותיו של ילד יהודי מיוגוסלביה שמשפחתו הצליחה לעבור את ימי הכיבוש הגרמני בזכות הכנסת האורחים של איכרים אלבנים מוסלמים, ובזכות תצלום משפחתי שנשמר אצל אביו הצלם.    

שורות מהספר

'...כעבור כמה ימים חילקו אותנו השומרים למשאיות. כל משאית הייתה אמורה לנסוע למקום אחר באותה ארץ חדשה ששלחו אותנו אליה – אלבניה. עכשיו היינו צריכים להיפרד מהחוברים שגרנו איתם שנה שלמה בבית הכלא. היה לנו עצוב להיפרד. גם 'פלוגת החיילים' שהקמנו התפרקה והייתי צריך להיפרד גם מראלה, 'ה'מפקד' שלנו. [...] הפכתי לאיברהים. ידעתי לדבר וללמוד באלבנית ואפילו התפללתי במסגד כמו מוסלמי אמיתי. כל שבוע הלכתי עם אבא למסגד שבו התפללו המוסלמים, כפי שהלכתי איתו לבית הכנסת בנובי-סאד בראש השנה וביום כיפור, לפני שבאו הגרמנים.'  

תקציר

גברא מנדיל, המספר על ילדותו בזמן מלחמת העולם השנייה, נולד להוריו היהודים שחיו בעיר נובי-סאד שביוגולסביה. זו הייתה משפחת צלמים; סבו היה הצלם של מלך יוגוסלבניה, ואביו ואמו המשיכו את דרכו של הסב בצלמנייה המשפחתית בהצלחה וקנו לעצמם שם. 'החיים שלנו היו שקטים וטובים' מספר גברא, 'אבל אז פרצה המלחמה וכל החיים שלנו השתנו'. הספר הוא סיפור הבריחה וההצלה של בני משפחת מנדיל מאז ההפצצה הגרמנית על בלגרד והשתלטות הגרמנית על העיר באפריל 1941. משפחת מנדיל, כמו יתר יהודי יוגוסלביה, נאלצו לענוד 'חתיכת בד צהובה בצורה של מגן דוד שעליה היה כתוב 'יהודי'.' כשנודע שהגרמנים עומדים לשלח את היהודים למחנות עבודה החליטה המשפחה להימלט, ויצאה למסע ארוך של נדודים בין מקומות וזהויות ושל מאמצי הסתגלות לאורחות חיים שונים; הם מצאו מקלט אצל משפחות יהודיות אחרות, חיו שנה תמימה בבית כלא ולבסוף מצאו את מקום בטוח בכפר אלבני וחיו כמוסלמים בחסות בני משפחה שהוכרו ברבות הימים כחסידי אומות העולם. לתצלומים ולעיסוק בצילום היה חלק דרמטי בהצלתם.

משקפי קריאה

שלא כמו בסיפורי הצלה ממרכז או מזרח אירופה, בסיפורם של גברא מנדיל ומשפחתו אין אזכור לפתרון הסופי ולמחנות ההשמדה. הסיפור נמסר בגוף ראשון מפי מבוגר המתבונן בילדותו ומתאר את מה שחווה מגיל חמש, כשהגרמנים הגיעו ליוגוסלביה. הדברים שנשמרו בזיכרונו מעורבבים בעובדות שהבין לאחר מעשה, בבגרותו. בהיעדר הדרמה הטרגית, המטלטלת, של ארובות ההשמדה, הסיפור מתמקד בקשיי היום-יום; בפחד שהופך לטבע שני, בשינוי הזהויות ובהעמדת הפנים, בדאגות הפרנסה הרחק מהעסק המשפחתי, בחרדה לקרובים שנשארו מאחור, ובהכרח לתת אמון באנשים זרים.
אחת התובנות של גברא מהשהות באלבניה מגדירה את חשיבות הסיפור הפרטי של משפחתו:  
'עכשיו הבנתי למה מרגע שעברנו את הגבול לאלבניה כל האנשים שפגשנו חייכו אלינו ועזרו לנו, גם כשידעו שאנחנו יהודים ושברחנו ממדינות אחרות בגלל הגרמנים. האלבנים האלה, שרובם מוסלמים, היו כל-כך טובים. לא עניין אותם מי האדם שצריך עזרה. הם לא ראו מול העיניים יהודים, מוסלמים או נוצרים. בעיניהם זה היה עניין של בני אדם שעוזרים לבני אדם. אנשים שעוזרים לאנשים.'   

כוחו של הסיפור בפשטותו, באנושיותו וביכולתו להנגיש גם לקוראים צעירים חוויות של פליטוּת ופחד, אנושיות וחמלה. ייחודו גם בכך שהוא מציג קהילה יהודית קטנה יחסית ומוכרת פחות, ומוקיר את התמיכה והאהדה שזכו להן הפליטים היהודים שהגיעו לאלבניה - מאזרחיה שוחרי הטוב של המדינה המוסלמית.

בספר תצלומים רבים שנשארו ברשות המשפחה ומתעדים את נדודיהם. בסוף הספר – תמצית חייו של גברא מנדיל לאחר שעלה ארצה. הקלדת שמו של מנדיל בגוגל תניב מידע מפורט ומעניין על הישגיו המקצועיים כצלם, דור שלישי למשפחת צלמים.   

ספרים מאותו מדף

הנקה ופיט / רן כהן-אהרונוב

הנער בפיג'מת הפסים / ג'ון בוין

מונה מספר לכוכבים / לויס לורי

מי גנב את השפן הוורוד? / ג'ודית קר

ציפור לבנה / ר'ג' פלאסיו

נירה לוין