אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

על הקסם החתרני של רפאל ספורטה

פעם, לפני שחשבנו שצריך לתקן ילדים, או לפחות להסתיר מהם את החיים, מותר היה לעשות בספרות ילדים כל מה שעושים ברומנים המיועדים למבוגרים: להפחיד, לזעזע, לדבר על הצד האפל והיצרי, לכתוב נונסנס, לעשות פארודיות, לשים על השולחן דילמות שאין להם פתרון. מלבד כתיבה מפורשת על סקס, הכל היה אפשרי.

רפאל ספורטה, שכתב הרבה מאוד שירי חגים ושירים ציוניים 'מגויסים', ושמו מוכר כיום להורים ולילדים בעיקר כמחברו של 'גן גורים', היה במיטבו משורר 'של פעם'. ובעברית פשוטה - הוא העז לדבר אמת, והוא הפך את ההיתול למטרה במקום להשתמש בו כאמצעי להעברת מסרים. ב'היה היתה לי גפן', פסגת היצירה שלו בעיני, הוא כתב:

 

דב טפס על ההר

דב ירד מן ההר

ואמר:

עליתי על ההר

ירדתי מן ההר

ולא ראיתי בהר

שום דבר.

 

זה שיר פילוסופי נפלא, שילדים קטנים שמחים לשמוע אותו שוב ושוב, על אף (ואולי בגלל!) הניהיליזם, ההשלמה עם הכֵאוס וההלם המסוים הפוקד את הקורא למקרא שתי המלים האחרונות, הסופיות כל כך, שלמרבה הפרדוקס אינן מבטלות אלא דווקא מעצימות את האפקט הקומי של השיר כולו. כל מה שנדמה שאסור לעשות בכתיבה לילדים.

במאמר מוסגר יש לציין ש'היה היתה לי גפן', ספר שהדפסתו הופסקה למרבה הצער לפני שנים רבות, הוא אוסף של שירים מתורגמים, מעין אנתולוגיה של פולקלור עממי מכל קצוות תבל, שהפכה בכוח כישרונו של ספורטה ליצירה מקורית ו'צברית', בדיוק כפי ש'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' הפך בזכות החריזה והשפה והשנינה האלתרמניים למחזה שאין יותר אלתרמני ממנו.

ואולי דווקא העולם הגדול שזרם אל הקוראים מתוך דפיה של היצירה הפך אותה לספר ישראלי כל כך:

 

אין פרוטה בארנקי

אין טפה בבקבוקי

על צלחת מקרוני

טרנטלה שר לו טוני

 

כי הילדוּת הישראלית 'של פעם' כמהה תמיד אל הרחוק והאקזוטי: אל טרזן באפריקה, אל גילגי בשוודיה, אל נוריקו סאן ביפן. תחת הכותרת 'שיר עם מקונגו' כתב ספורטה את החרוזים החזקים והכוחניים האלה:

 

יו ג'ו יו, אל נא תבכה!

אבא בוא יבוא, חכה!

 

בביצה, בסבך קנים

צוד יצוד ברווזונים.

 

הביטנונת תתמלא

בנעימים אז נבלה.

 

כזאת היא החריזה של ספורטה - קלה, אלגנטית, מוסיקלית עד כדי כך שהיא מאפשרת לקורא לחוש בסכנה ולשמוע את קול הצעדים בתוך הסבך. ה'סוף הטוב' הוא תיאור של סיפוק פרימיטיבי, פרטי לגמרי, שונה מאוד מהחרוזים הציוניים של ספורטה ('אנו חבר חלוצים/ גיבורים וחרוצים/ הלאה אבן וקוצים!/ פנו דרך לעצים!'). אין כאן זכר למולדת, לקולקטיב, לעשייה למען הכלל. אין תנאים ואין הטפות מוסר, ואפילו אין עתיד מעבר לארוחה הבאה. אין גם מקום למימוש עצמי במובן המודרני; אף אחד לא בוחר את תפקידו. השיר חותך בלי רחמים את העולם לשני חלקים – החלק החיצוני, שכולל את הבִּיצה והסבך והברווזונים, והחלק הפנימי, שהוא הקשר שבין הילד להורה, והוא מבוסס על תלות והיזדקקות ומאבק הישרדות, ועל ציפייה והתגשמות.

האם לא מתקיים בחיים שלנו, כאן ועכשיו, קשר אלמנטרי כזה בין הורים לילדים, ובינם לבין העולם? לדעתי, התשובה היא כן. אבל מרוב עידון ותיחכום, ואולי כדי להגן על הילדים, אף אחד לא מדבר על זה.

 

שיר מצוין אחר מדגים את העכשוויות המופלאה שבעברית של ספורטה:

 

יש לי בן צעקן

את קולו אם ירים

אוציאהו לגן

לגרש ציפורים.

 

הלאה הפסיכולוגיה! הבן הצעקן לא נלקח לטיפול, לא מושיבים אותו לשיחה רצינית כדי לבדוק מה מציק לו ואיך אפשר להתגבר על העניין בדרכים קונסטרוקטיביות. להיפך: השיר מציע מהלך מפתיע, משעשע, פראי. אין 'התמודדות' בנוסח ספרות הילדים ה'מתקנת' המוכרת לנו – אלא להיפך. הילד מוזמן להחצין את הצעקנות שלו ולחגוג אותה בלי בושה. ואולי, על פי פרשנות נוקשה יותר, הילד מגורש אל הגן כעונש. כך או כך, מדובר בהשלמה הורית עם תכונה ילדותית, בנכונות להכיל בקריצה את הווליום הגבוה, בלי לכבות ולהשתיק ולחנך. כמה זה משחרר.

גם 'בית קט ועליה' הנפלא (והמקורי לחלוטין) מספר סיפור פרוע על כאוס שהולך וגדל, על נפילה מתמשכת, על התרסקות פיסית שאין לה תקנה. אחרי הבית הפותח, האופטימי –

 

על גבעה בנתה גדיה

בית קט ועליה

ולעליה אשנב,

דגל וסולם זהב.

 

– מזמינה הגדיה את חבריה בעלי החיים אל ביתה החדש, וכל אחד מהם, בלא כוונת זדון, נכנס פנימה וזורע הרס:

 

תרנגול

בא בריצה

הזגוגית

פץ! התנפצה.

 

וגם:

 

הי חי הי!

סוס וסוסה –

המרפסת

נהרסה.

 

בסופו של דבר הבית כולו מתרסק תחת כובד משקלו של הפיל, והפואמה מסתיימת כמחזה מוסר, כאשר המספר נוזף בגיבורה:

 

אי, גדיה, אי פתיה!

פיל הזמנת לעליה?

 

בהווה המגונן שלנו, קשה לדמיין כתיבה של שורות כאלה. לא רק בגלל הטפת המוסר בסיום, אלא גם בשל חדוות ההרס הנונסנסית, המקסימה, שהעלילה נשענת עליה. ההנחה שלנו היא שסיפור צריך להסתיים בסוף טוב, ושלאורך כל הדרך צריך לשקר לילדים כדי להפוך את העולם לנסבל. אבל בעיני, שקרים הופכים את העולם לפחות נסבל. רפאל ספורטה הוכיח שאפשר להיות מצחיק וחתרני ולא פסיכולוגיסטי, ולדבר אמת. עבורי, לפחות, הוא הפך את העולם להרבה יותר נסבל.

גליה עוז