אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

מי מתחבא בַּבֵּיצָה שֶׁהִתְחַפְּשָׂה?

מאמר זה נכתב בעקבות קורס שהעברתי במכללת דוד ילין. הקורס עסק בדמות היוצר כַּגיבור הנעלם בספרי ילדים. אחד מן היוצרים היה חוקר הספרות, המשורר, העורך הספרותי וסופר הילדים דן פגיס. ספרות הילדים שלו הייתה מצומצמת בהיקפה. יצירתו הידועה ביותר לילדים היא
 'הבֵּיצָה שהתחפשה', אותה הוא גם אייר. בספר זה ובַקשר האפשרי בינו ובין הביוגרפיה של פגיס, יעסוק המאמר.

על הביוגרפיה של פגיס אנו לְמֵדים בעיקר מספרהּ של רעייתו, עדה פגיס, 'לב פתאומי'. ספרהּ התפרסם זמן קצר לאחר פטירתו, בשנת 1986. פגיס נולד בראדוץ שבבוקובינה (רומניה) בשנת 1929. שמו הפרטי לא היה דן. הוא קרא לעצמו בשם זה, ככל הנראה, רק לאחר שעלה ארצה, וכדברי רעייתו: 'על ילדותו לא דיבר אף פעם וגם לא היה מוכן לחשוף את שמו לפני שקרא לעצמו דן' ('לב פתאומי, עמ' 64). פגיס היה בן יחיד להוריו. הרקע החברתי-תרבותי ממנו הגיעו ההורים היה שונה: אביו הגיע מאזור שנחשב 'נחות' יותר: קישינב, ובו דיברו יידיש, רומנית ורוסית, בעוד שאמו הייתה במקורהּ מראדוץ, ה'אליטיסטית' יותר, שבה דיברו גרמנית. ייתכן שהפער התרבותי-הלשוני היה אחת הסיבות לעלייתו של האב לבדו לארץ ישראל בשנת 1934. אמנם 'רשמית' הוא עלה כדי להכין את הקרקע לעליית המשפחה, אך גם אִם זו הייתה המטרה: כוונות לחוד ומציאות לחוד. סמוך להגעתו של האב ארצהּ, נפטרה האם בראדוץ ומשפחתהּ המשיכה לגדל את דן מכאן והלאה. ערב מלחמת העולם השנייה הגיע אביו לבקרו, אך בהחלטה משותפת עם הסבים, נשאר פגיס עם משפחת אמו שחינכה אותו למצויינות ומתוך אהבה רבה. את המלחמה הוא עבר באירופה עם משפחת אמו, כנראה כשאר בני עירו, במחנות באזור טרנסניסטריה. אחרי המלחמה הם שבו והתאחדו בראדוץ, למעט הסב שלא חזר מהמחנות. בשנת 1946 הגיע פגיס ארצהּ אל אביו, שהיה נשוי שוב, וגר בתל אביב. עם עלייתו ובמשך שנים רבות פגיס לא הסתיר רק את שמו אלא גם מיעט לנדב פרטים על תקופת ילדותו ועל תקופת המלחמה. את תהליך איסוף החומרים לספר מתארת עדה פגיס באופן הבא: 'כמה משנותיו הסתיר ממני [...] גם בעניינים פחות קשים, כגון עלייתו ארצה וקליטתו בקיבוץ, היה עלי למלא פערים בהשערות.' (לב פתאומי, עמ' 9).  יחסיו עם האב היו מתוחים. פגיס חש 'נבגד פעמיים': פעם ראשונה, על נטישת האב אותו כשעלה לארץ והשאיר אותו לעבור את איימי השואה בלעדיו, ופעם שניה משום שלתחושתו האב לא קיבל אותו כראוי כשהגיע לארץ. משום כך סמוך מאוד לעלייתו עזב לקיבוץ מרחביה, שם הכיר את המשורר טוביה ריבנר, שאף הוא גדל על ברכי התרבות הגרמנית. לא מעט בזכות הקשרים ביניהם הצליח פגיס לחוש בקיבוץ, לראשונה בארץ, סוף סוף בית. פגיס למד הוראה בסמינר הקיבוצים בין השנים 1951 – 1956 ולימד חמש שנים בקיבוץ גת. בהמשך עבר ללמוד ספרות עברית ואנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, שם גם לימד לעתיד לבוא כפרופסור בחוג לספרות עברית. תחום התמחותו היה שירת ימי הביניים. הוא חי בירושלים עם אשתו, עדה, ועם שני ילדיו, מרב ויונתן, להם אף הקדיש את ספרו 'הבֵּיצָה שהתחפשה'.

ספר זה נכנס זה מכבר לפנתיאון של ספרות הילדים העברית, ומשום כך זכה לפרשנויות לא מעטות. בשנים האחרונות התייחסו חוקרים אחדים לְקֶשֶׁר אפשרי בין רעיונות ומסרים כלליים העולים מן הטקסט לבין דמותו של פגיס. כך, למשל, טוען חוקר הספרות מנחם בן: 'פגיס, שאיבד את אמו כמעט לפני שבקע, הוא אותה בֵּיצָה לא מרוצה מעצמה שכבר לא תמצא את התרנגולת שהטילה אותה כי היא מתה'. אך  הקריאה אותה אני מציעה כאן שיטתית ומפורשת יותר.

אני מודעת, כמובן, לַבעייתיות של קריאה ביצירה ספרותית כראי ליוצרהּ. וודאי נכון הדבר לגבי קריאה ביצירתו של פגיס שכמו 'קידש את פרטיותו' ונמנע באופן מכוון למסור פרטים על עצמו. ובכל זאת, נראה לי, משלוש סיבות שאציג להלן,  שקריאה מסוג זה לא תחטא באופן מוחלט לשאיפותיו הכמוסות של פגיס. למרות שהשמירה על חשאיות וחידתיות הפכו לו למעין טבע שני, ברור שהיה בו, אולי כמו באותה בֵּיצָה שהתחפשה, רצון עז 'לפרוץ' מתוך מעגל החשאיות, כפי שפתרון חידה פורץ מתוך החידה.

1. במחקריו האקדמיים עסק פגיס, בין היתר, בְּז'אנר של חידות, להן הוא הקדיש את ספרו 'על סוד החתום'. תחום מחקר זה הדהד גם ליצירתו השירית, כפי שטוענות שתי חוקרות הספרות העברית, שהיו עמיתותיו, פרופ' רות קרטון-בלום ופרופ' טובה רוזן. כך, לדוגמא, טוענת רוזן: 'נקל להבין מה ריתק את פגיס החוקר אל החידה, שהרי החידה והחידתיות טבועות היו בדנ'א המשוררי שלו'. משום כך חשתי אף אני חירות לבחון גם את יצירתו לילדים כיצירה השואפת להסתיר טפח ולגלות טפחיים. 2. ייתכן, כמובן, כי שאיפתי 'למצוא את היוצר הנסתר', נובעת מן הרצון הטבעי שקיים אצל רובנו לגלות דווקא את הסמוי מן העין. פגיס, כפי שמעידה עדה פגיס, 'חָטָא' אף הוא, לגבי ידידו המשורר ט. כרמי, בחיפוש דווקאי אחר הנסתר: 'סגירותו העמידה לפני דן אתגר, הוא השתוקק לפצח אותה' ('לב פתאומי, עמ' 127). 3. אך נדמה כי פנייתי דווקא ל'בֵּיצָה שהתחפשה' כמקור מידע נסתר לגבי דן, נובעת מן התובנה העולה לא אחת במחקר ספרות הילדים, לגבי הקשר בין היוצר כילד לבין יצירתו. אין ספק שיוצר לילדים מתחבר בעת כתיבתו באופן טבעי לתקופת ילדותו. כך טוען, לדוגמא, חוקר הספרות ויוצר הילדים שמואל הופרט, שקוים ביוגראפיים רבים קושרים בינו לבין פגיס: 'אני סובר שכתיבה לילדים קשה מכתיבה למבוגרים, מפני שהיא מחייבת את היוצר להזדהות עם עולמו של הילד החי במעמקיו. כתיבה כזאת כרוכה בצלילה אל חוויות שנשכחו או הודחקו, חוויות שהיוצר חייב להעלות אל תודעתו ולתאר אותן, בלא מורא ובלא משוא פנים' (סודות של סופרים, עמ' 86). מכל הסיבות הללו נראה כי למרות הביקורת במחקר הספרות המודרנית על  קריאה מסוג זה, בכל זאת נכון יהיה ליישם אותה לגבי 'הבֵּיצָה שהתחפשה'. לטעמי במקרה הזה הקריאה המתייחסת לביוגרפיה של היוצר, תיתן לנו מפתח חשוב להבנת הספר, מפתח אותו ייתכן שביקש פגיס, באופן מודע או לא, לתת בידינו.

כבר בפתיחת הספר מבהיר הדובר מה נושאו: 'היה היתה בֵּיצָה שלא רצתה להיות בֵּיצָה'.  כלומר הספר עוסק בבֵּיצָה ש'לא טוב לה עם עצמה' ומכאן והלאה מתוארים גלגולים כאלו ואחרים של אותה הבֵּיצָה. היא  מנסה שוב ושוב להיות אחרת או למצוא חבר/ה שתקבל אותה למרות תחושתה שהיא שונה וזרה. לאור פרטי הביוגרפיה שציינתי למעלה נדמה כי קשה להתעלם מכך שבֵּיצָה זו מהדהדת לדמותו של פגיס. עדה פגיס מתארת את דן כמי ש'מחפש את עצמו' בכל תקופה מתקופות חייו: אם זה בבית אביו, בְּקיבוץ מרחביה ובהמשך בקיבוץ גת, בלימודים בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטה העברית. גם בביתו כבעל ואב חיפש דן את עצמו. מהביוגרפיה שכתבה רעייתו, אך גם מעדויות של אנשים נוספים, עולה בבירור כי פגיס  חש תמיד 'לא מתאים' ו'לא נוח'. לדבריי, ככל שנתקדם בקריאת הספר נחוש בקשר הבל ינתק בין פגיס לבֵּיצָה ביתר שאת.

לאורך הספר מוצגים עשרה נסיונות של הבֵּיצָה לשנות את עצמה. נדמה כי הבחירה דווקא בעשרה ניסיונות,  מעבר לכך שמדובר על מספר טיפולוגי, היא סמלית ביותר. בַּמשנה  מוזכרים עשרה ניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו: 'עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם'(אבות ה, ג). אלוזיה זו מחריפה את תחושת כישלונה של הבֵּיצָה, בניגוד להצלחתו של  אברהם לעמוד בניסיונות. למותר לציין כי כל ניסיונותיה של הבּיצָה נועדו מראש לכישלון, שכן בכל מקרה ניכר שוני מהותי בין הבֵּיצָה ובין כל דמות אליה היא 'מנסה להיהפך'.

 הדמות הראשונה אִתָּה נפגשת הבֵּיצָה היא כדור פינג פונג. לבֵּיצָה נדמה כי הכדור דומה לה חיצונית. היא מתייחסת 'רק לקליפה' שלו (בניגוד לנאמר בפרקי אבות: ש'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' (משנה, אבות ד כ)). היא מקנאה בו שכן הוא יודע גם לקפוץ בעוד שהיא, 'לא ידעה לא לעמוד ולא לקפוץ'. הבֵּיצָה מציינת אמנם כי הכדור 'ריקן וגאוותן', אך היא אינה מסוגלת לראות את הערך המוסף שלה. הרי הכדור יכול אמנם לקפוץ אך 'רק' לקפוץ. הדמות השניה היא בלון, שדומה אולי יותר לבֵּיצָה מבחינה חזותית, כיון שהוא עשוי להיות אליפטי, אך שונה בצבעו (פגיס מצייר את הבלון בצבע אדום). גם בבלון רואָה הבֵּיצָה תכונות שליליות. הוא 'מנופח ורודף רוח'. אך גם במקרה זה היא לא מגיעה למסקנה כי 'בכל אחד יש דבר שלילי ואין טעם לנסות להיות כמו מישהו אחר'. תחושת אי הנוחות מצורתהּ אינה עוזבת אותה. הבֵּיצָה ממשיכה להתלונן על כך ש:'איזו צורה מוזרה  יש לי'. עדה פגיס מתייחסת בספרהּ לא אחת לגמלוניות של פגיס, לעקמת שלו ולקושי שלו לקבל את גופו: 'הוא סבל נורא מכאבי-גב, תמיד חיפש את התנוחה המתאימה. אז ייחסנו חשיבות עצומה לצורת הגוף, וגבו היה עקום' ('לב פתאומי', עמ' 64). ובהמשך: 'ידיו ורגליו לא תאמו את גופו, ובעיני נראו כאילו נלקחו מגוף אחר' ('לב פתאומי', עמ' 75)). מכאן ש'תחושת הגוף הבוגד' מתאימה לבֵּיצָה, כמו גם לפגיס עצמו.

 בשלב הזה נדמה כי הבֵּיצָה משנה את דרישתהּ: לא להפוך למשהו אחר אלא, היא מתלוננת: 'האם בכל העולם הגדול לא אמצא לי חבר'? כלומר בשלב הזה היא מסתפקת בניסיון למצוא חבר אמת. כדי לשנות את 'מר גורלה' היא מקבלת על עצמה החלטה להתחפש, אולי מתוך מחשבה שחיים כפולים, למרות שהם שקריים, יוכלו לאפשר לה להֵרָאוֹת, לפחות כלפי חוץ, 'כמו האחרים'. הדמות השלישית היא פרח אדום, ממש כצבעו של הבלון. הבחירה בצבע זה כמובן לגיטימית בהתחשב בכך שמדובר על ספר ילדים, אך היא עשויה להעיד גם על הסמקה ובושה של הבֵּיצָה מכך שהתחפשותהּ היא למעשה, סוג של רמאות. גם בדמות פרח מתגלָה, כמובן, הבֵּיצָה במהירות על ידי זוג ילדים שעבר במקום וכן על ידי כלב, שאיור שלו נוסף לטקסט. תוספת הכלב רק מחדדת את ההבנה שמראש מדובר היה על תכנית חסרת תוחלת: אפילו כלב עובר עשוי לעמוד בקלות על התרמית. הדמות הרביעית היא פטרייה. כאן מי שמזהה את הבֵּיצָה הוא הפטריות האחרות. תיאורה של הפטרייה 'אמנם קצת שמנמונת אבל נחמדה מאוד', מרמז אף הוא לתחושת אי הנוחות של הבֵּיצָה (ושל פגיס 'מאחוריה') מדמותה. העובדה שהפטרייה 'שמנמונת' וודאי אינה מוצגת כמחמאה. ראשית, משום שמצוין שהיא 'אמנם שמנמנה אבל'... שנית, על רקע התפישות המקובלות בחברה המערבית בת זמננו ויחסה לאידיאל הגוף הנשי, ברור ששמנמונת אינה מחמאה. בנוסף מתוארת הפטרייה החדשה על ידי הפטריות האחרות כמי ש'יש לה קליפה קשה'. כלומר: כדי לנסות להידָמוֹת לפטריות האחרות, מנסה  הבֵּיצָה להצמיח לעצמה 'עור של פיל'. היא עושה  זאת, מן הסתם, כדי לא להיפגע מהדחיות החוזרות ונשנות. בידוע כל ניסיון שלא להיפגע מן האחֵר על ידי הצמחת 'עור של פיל' אינה נוחלת הצלחה, לא אצל פטריות ולא אצל בני אדם. אלחי סלומון מדגיש בכתבה שעוסקת בספר שיריו האחרון של פגיס 'מילים נרדפות' את העובדה כי: 'פגיס נהג בכתיבתו כמו גם בחייו האישיים כאדם 'מן השורה' [...] אבל בלילות רדפוהו הסיוטים שביקש להדחיק.' בקשר לבחירתו של פגיס דווקא בפטריה מעניין לציין כי רוחמה אלבג, בסיור לעיר ראדוץ בעקבות דן פגיס ויוצרים נוספים, מזכירה את מוכרות הדבש ואת הפטריות המסתובבות עד היום בשולי השדרה הראשית של העיר.

האיור המלווה את המפגש בין הבֵּיצָה לפטריות מדגיש אף הוא את תחושת הנידוי והזרות של הבֵּיצָה כפטרייה. איור זה מזכיר את האיורים לשירי הילדים של ביאליק כגון 'עציץ פרחים' או 'בערוגת הגינה', שאף הם מלווים טקסט העוסק בנידוי ובדידות. הדמות החמישית בה פוגשת הבֵּיצָה היא כד, שכדי להדמות אליו על הבֵּיצָה לצבוע את עצמה (אולי אף במשמעות של hypocrite? ). לבוש הפסים של הכד מעלה, כמובן, אסוציאציה לכתונת הפסים של יוסף הצדיק ודחיית אֶחָיו של יוסף אותו בעטיה. אך  נדמה כי לא ניתן להתעלם מאלוזיה נוספת, והפעם לשירו של משה אבן עזרא: 'כתונת פסים לבש הגן'. בשיר זה מתאר אבן עזרא את התחדשותו של הטבע לקראת האביב. אלוזיה זו עשויה לרמוז לָתקווה של הבֵּיצָה כי אף היא תוכל לעבור טרנספורמציה, להשתלב בטבע ולהשתייך אליו. פגיס, שכזכור היה חוקר של שירת ספרד בימי הביניים, הוציא לאור רק שלוש שנים לפני פרסומה של 'הבֵּיצָה שהתחפשה' את ספר המחקר הראשון שלו, שהתבסס על עבודת הדוקטורט, ושמו: 'שירת החול ותורת השיר למשה אבן עזרא ובני דורו', מכאן שהדהוד לשירתו של משה אבן עזרא היא טבעית ביותר.

במקרה של הכד תופס חתול את התרמית. החתול מציג צד מאוד אינטרסנטי בקשרים בין יצורים בעולם: 'אין לך פתח ובכלל אי אפשר לשמור בך חלב – חבל'! כלומר: אם לא ניתן להפיק תועלת מן האחֵר -  אין טעם להתחבר אליו כלל.  דמות החתול האינטרסנטי הזו, עשויה להדהד גם לדמותו של החתול בַּסֵפֶר 'פינוקיו' של קרלו קולודי (שם העט של קרלו לורנציני). ב'פינוקיו' החתול הוא המתחפש לעיוור, ויחד עם חברו השועל, הוא נוהג מתוך ערמומיות ואינטרסנטיות רבה. הדמות השישית היא ליצן. העובדה שאין במציאות שום דמיון ויזואלי הכרחי בין בֵּיצָה לבין ליצן, מעלָה את התמיהה מדוע בחר פגיס דווקא בדמות זו. ראשית, ברור כי בחירה כל כך דחוקה מעידה על ייאוש הולך וגובר מצד הבֵּיצָה, שמוביל אותה לניסיונות עָקָרִים. אך שנית, פרט אחד אותו מדביקה הבֵּיצָה על עצמה כדי להידמות לליצן, ראוי לתשומת לב במיוחד: הצחוק. לעומת הגבות, העיניים והאף, הצחוק אינו ניתן 'להדבקה' באופן ממשי אלא רק באופן מטאפורי. ב'שיר הליצן', אותו חיבר מרדכי לבנון, מוצגת דמותו של הליצן באופן הבא: 'עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי / עצוב רק אצלו המבט. / דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי, / כי הוא להצחיק רק נועד'.  בשיר, כמו גם בביצה של פגיס, ניתן לחוש כי הדובר מרגיש ניכור, זרות עצב ואי קבלה. כל התכונות הללו המאפיינות את הליצן כבֵּיצָה, מרפררות לדמותו של פגיס עצמו, לשאיפתו לטשטש את עברו ולניסיונו להתחפש לאדם אחר ולעטות על עצמו מסכה. פגיס המשיך שוב ושוב כמעט עד מותו, להסתיר פרטים מזהותו. עדה פגיס מציינת כי: 'בשנותיו האחרונות, משנפתח דן אל עצמו, נזקק לקרבה גדולה יותר. הוא לא רצה עוד לדבר על שירים, אלא לנגוע בעצמו, להסיר את המסכות' ('לב פתאומי', עמ' 128). לאחר הניסיון להידָמוֹת לליצן מופיעות ברצף עוד ארבע דמויות, דמויות שבע עד עשר: סל, שעון, תפוח ומעגל בגיר על לוח. ארבעתן עגולות או אליפטיות, אך הקשר בין צורתן לצורה של בֵּיצָה דחוק. חלק מהדמויות הללו קשורות באופן זה או אחר מבחינה תרבותית לסיטואציות של רמאות או טשטוש זהויות. לדוגמא: הסל, כפי שפגיס מצייר אותו, יכול  בקלות להדהד לסלהָּ של כיפה אדומה, החוזר ומופיע כמוטיב חוזר כמעט בכל גרסאות המעשייה. במעשייה הזאב הוא זה שמנסה לטשטש את זהותו. התפוח עשוי להדהד לָשקר האנושי הקדמון של חוה אל מול אדם הראשון. אך נדמה כי הפריט הרביעי הוא המוקשה, ולכן המעניין ביותר: המעגל בגיר על הלוח. נדמה כי פריט זה לא יכול שלא להזכיר לנו את שם  מחזהו של ברטולד ברכט: 'מעגל הגיר הקווקזי', שנכתב בשנת 1944, וללא ספק היה מוכר לפגיס. המחזה עוסק, לכאורה, בשרירות ליבה של מערכת המשפט. אך הסיפור הפנימי מתמקד בַּשאלה למי שייכת דמות הילד המופיעה בו. האִם לאמו העשירה שנטשה אותו, שכן כשהתארגנה לבריחתה העדיפה להשקיע את מירב מרצהּ באיסוף שמלותיה וכך 'שכחה' את בנה,  או שהילד שייך לַמשרתת שגידלה והצילה אותו, תוך שהיא מסכנת כמה פעמים את חייה. נדמה כי על רקע הביוגרפיה של פגיס, פטירתה של אמו בעודו ילד צעיר, ומה שנחווה אצלו כבריחתו של אביו, אסוציאציה זו לגיטימית בהחלט ומחזקת את השערתי כי הספר מהדהד באופן ברור לדמותו.

העובדה כי הבֵּיצָה חוזרת ו'נתפסת' שוב ושוב לאורך הסיפור, וודאי מחדדת את תחושת ההשפלה והפחד העצומים שלה. תחושות מסוג זה מאפיינות וודאי כל אדם שחייו הם ניסיון מתמשך של הסתרת זהותו ופרטים מעברו, כמו חייו של פגיס, לפחות בזמן המלחמה.

גם בסיום הסיפור המציאות והאווירה אינן נעימות. כפי שכבר הדגימה לילי גלזנר, לקראת סוף הסיפור משקרת האֵם לבֵּיצָה. היא מבטיחה לה  'אולי בפעם אחרת', כשברור לחלוטין, הן לתרנגולת והן לקורא, שלאחר שהבֵּיצָה תהפוך לאפרוח לא תהיה לה 'הזדמנות אחרת'. אין ספק גם כי הדגירה של האֵם על הבֵּיצָה מוצגת כאקט אלים: 'כבר מזמן רציתי לשבת עליך. לדגור כמובן'.  הסיפא של המשפט, שמובא אחרי נקודה, רק מחזק את תחושת ה'התנצלות המדומה' של האֵם מפני האקט האלים. גם המשך דברֵי האֵם: 'עכשיו תעשי בדיוק כמו כולם' נשמעים כתביעה תקיפה, המתעלמת מרצונותיה וצרכיה של הבֵּיצָה. ממש לפני שהופכת הבֵּיצָה לאפרוח, היא מעידה על תחושה של לחץ ומתח: 'הייתה הבֵּיצָה בחום ובחושך והייתה מוכרחה להמתין אבל למי'? ציפייה זו עשויה לטעמי להדהד לשירהּ של המשוררת דליה רביקוביץ' 'גאווה''' שם הסלעים ממתינים אך: 'מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם / עֲדַיִן לֹא בָּא'.

לסיכום: חייו של פגיס היו חיים מלאי מהמורות ושברים החל בילדותו: נטישת אביו, מותה של אמו, חוויותיו כילד במלחמת העולם השנייה ועוד. מאז, נדמה כי הוא לא הצליח מעולם לאחות שברים אלו. את דמות הבֵּיצָה, שאף היא אינה מצליחה למצוא את עצמה בעולם, ברא, כמדומני, עבור ילדיו וקוראיו כמעין ראי לכל משבריו וגליו. (על פי תהילים מב, ח).

אלבג, ר. (25.9.13). מסע לעיר הולדתו של דן פגיס. אוחזר מתוך http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2123901

ביאליק, ח'נ. עציץ פרחים (תמונה). אוחזר מתוך https://www.google.co.il/search?q=עציץ+פרחים+ביאליק&source=lnms&tbm=isch&sa=X&ved=0ahUKEwiz24L87s3TAhWLAMAKHbfuBfIQ_AUICigB&biw=1242&bih=580#imgrc=Dfb9B5Cn2l

בן, מ. (6.7.16). אין לדן פגיס שירים גרועים. אף לא אחד. אוחזר מתוך http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4199383,00.html

ברוך, מ. (2000). סודות של סופרים. קרית-גת: קוראים.

גלזנר ל'. (2016).  בעקבות ביצה ותחפושת: קריאה קווירית ביצירתו לילדים של דן פגיס. החינוך וסביבו לח. עמ' 317 - 322.  אוחזר מתוך file:///C:/Users/Noga/Downloads/lili-2015.pdf

הליצן. מרדכי לבנון אתר שירונט אוחזר מתוך http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=188&wrkid=1142

חבר, ח. עורך. (2016). דן פגיס: מחקרים ותעודות. ירושלים: מוסד ביאליק.

טל, א. (7.3.12). חיפוש עצמי: להתחפש לאחר כדי למצוא משמעות. אוחזר מתוך http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4199383,00.html

נוראון, נ. (30.4.17). פגיס השנים הנעלמות. אוחזר מתוך http://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.4054286

סלומון, א. (6.7.16). כשדן פגיס פנה אל השירים שמחוץ לשורה.   אוחזר מתוך http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2997054

פגיס, ד. (1970). שירת החול ותורת השיר למשה אבן עזרא ובני דורו. ירושלים: מוסד ביאליק.

פגיס, ד. (1973) הביצה שהתחפשה. תל-אביב: עם-עובד.

פגיס, ד. (1986). על סוד החתום – לתולדות החידה העברית באיטליה והולנד. ירושלים: מאגנס.

פגיס, ד. (1991). כל השירים. תל-אביב, ירושלים: הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק.

פגיס, ע. (1995). לב פתאומי. תל-אביב: עם עובד.

קרטון-בלום, ר. (תשמ'ז-תשמ'ח). החיים: עיון בשיריו של דן פגיס 'חשיפה' וה'תקנה'. (113-122). מחקרי ירושלים בספרות עברית. י-יא. ירושלים: האוניברסיטה העברית.

רביקוביץ, ד. (1969). הספר השלישי. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

רוזן, ט. (30.4.17). כל דמיון ביני וביני הוא מקרי בהחלט. אוחזר מתוך http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.4054290

ד'ר נגה רובין