אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

וייני הדוב

וייני הדוב 
(או פו, כמו שכולם נוהגים לקרוא לו) – ביוגרפיה אישית
 

ראשית – מרעיון להוויה 
כדרכם של דברים, אני חושב שכדאי להתחיל מן ההתחלה. אירועים רבים קרו מאז אילו המובאים כאן, אך אני בוחר לספרם מתחילתם כפי שאני זוכר, ולו בשל העובדה שמעטים כל כך זוכרים את רגע היווצרם או יכולים להעיד על כך. כמו בכל תחילה של חיים חדשים, אתה נזרק לעולם בעוד שאחרים נמצאים כבר בעיצומם של חיים, מחכים או מופתעים מהגעתך ותמיד מקבלים אותך בחיוך. כך קרה גם איתי.

בראשית היה חושך. אני זוכר את עצמי צף בענן של נוירונים ונימים, סביבי הבזקים של אור המקרינים קטעי חיים שמופיעים, ומייד נעלמים בחשכת הריק. כמו מקטעי סרטים אילמים של מה שאכיר שנים מאוחר יותר כקולנוע. לא ידעתי מי או מה מופיע בחזיונות משונים אלה, אבל ידעתי שאינני היחיד שרואה אותם. הבנתי באיזו דרך עלומה שהם מגיעים מאני גדול יותר ואני רק צופה בהתרחשויות שמתרחשות אי שם. פעמים היו אלה יצורים בצורת שני קווים למטה, ריבוע ושני קווים מצדדיו. עיגול גדול דבוק היה להם מעל לכל אלה. יצורים אלה, כמובן שאז עוד לא ידעתי על קיומם של בני אדם או צורות חיים אחרות, הופיעו שוב ושוב עד שיכולתי לזהותם. אלה שחזרו תדירות היו חשובים כנראה. כי בכל פעם שהופיעו בתמונה המוקרנת גרמו למאות הצינורות שסביבי לרטוט ולשלוח מבזקי חשמל אלה לאלה, חזיון צבעוני ובהיר קצת כמו שמי זיקוקין בערב חגיגי. אז החלל שבו צפתי נהיה חמים ונמלא אהבה סמיכה.
דוגמא לסערת ברקים כזו הייתה קורית מדי ערב, בשעה קבועה פחות או יותר. קדמו לה סגירת דלתות החדר, כרים ושמיכות שמופיעים ונעלמים ואז חמימות משונה שמקיפה אותי. התלהטות פתאומית שבתחילה ערסלה אותי, אך לאט לאט התגברה לידי סערה מהפכת קרביים וגוף. שברי גלים מתנפצים ומתגלגלים ברעם ולאחר מכן הגיעה המיטה לחוף המבטחים של רוגע שליו.
הדמויות שידעתי לזהות בוודאות היו זו של ילד קטן ושל אישה גבוהה ורזה. הילד ביישן ובודד. משחק רוב הזמן בקוביות או נמצא אי שם בשדות הגדולים וביערות שהקיפו את הבית מכל עבריו. הוא ענה לשם כריסטופר או כריסטוף. לעיתים בילי-מון או סתם בילי. נוכחתי לדעת שהוא ילד, למרות שהאישה הגבוהה והרזה עשתה כל שביכולתה כדי לשוות לו מראה של ילדה. היא הורתה למשרתות להלביש אותו גרביים גבוהות כמעט עד לברך וחולצה מוארכת. שערו החום הבהיר נדמה כאילו מעולם לא ראה את להב המספריים והגן על ראשו כקסדת אופנוע פרועה. כריסטופר הקטן, בוודאי היה אז בן חמש או שש, נדמה בודד בעולם. לא היה לו חבר למשחק בשעות אחר הצהריים. רוב הפעמים בהן ראיתי אותו היה צמוד לנאני שלו (שמה הפרטי מעולם לא נאמר) ותמיד סחב אחריו בובה בלויה של דוב חום.
ברצוני לציין שתחילת זיכרונותיי, עמומים ומקוטעים ככל שיהיו, נושאים עמם מספר אבחנות. האחת, היא ההבנה לאחר זמן מה, שהמקטעים בהם אנשים פונים אלי בשם אלן, אינם ממוענים אלי, אלא למי ששכנתי בתוכו. עובדה זו התחוורה לי ביום שבו חזיתי לראשונה באלן יושב למכתבתו בחדר העבודה. למולי הוקרן לסירוגין הנוף שנשקף מהחלון שמעל לשולחן. החצר הגדולה, משטחי הדשא עם שולחנות הפיקניק ולאחריהם היער הסבוך - חומה ירוקה כהה. לחילופין, ירד המבט למצע נייר צהבהב ששימש לכתיבה. קצותיהן של שתי ידיים בהירות רפרפו מעליו. העט שנאחז ביד ימין צייר אותיות שחורות דקות. בתחתית הדף חתם אלן את שמו. אם תשאלו את עצמכם כיצד ידעתי אז לקרוא, אשיב לכם בתשובה חד משמעית – לא ידעתי. אך חשתי שאני יודע בוודאות מה שאלן יודע, ושאלו אינן הידיים שלי. לא אני שרבטתי על הדף ולא אני חתמתי. אז הבנתי שאני מישהו אחר. אבל מי אני, זאת לא יכולתי להתחיל לשער.
לא הכל היה שלם מן ההתחלה. החל מהזיכרונות הראשונים ועד לידתי, נוכחתי לדעת שאני נבנה חלקים – חלקים. אולי הדוגמא הקרובה ביותר לדרך בה נוצרתי אוכל לשאול מחבר חביב עלי ביותר. זוכרים את חתול הצ'שייר מאליס בארץ הפלאות? בהתחלה שומעים את קולו, לאחר מכן מופיע החיוך, ואז עיניים וראש וגוף. כך גם אני זוכר את הופעתי, אך לאורך זמן רב הרבה יותר.
בוקר אחד התעוררתי והבחנתי בנוכחותן של שתי ידיים זהובות שמנמנות. אלו הכילו רק כף גדולה אחידה ואגודל בצדה. במשך הזמן נוספו עוד ועוד איברים. תמיד הרגשתי את התוספת של גופי מגיעה מבעוד מועד. היא הייתה מלווה בסופת רגשות ורטט של הנוירונים שמסביבי. לרוב היה זה במהלך שיטוטיהם של אלן וכריסטופר בסביבת הבית. לעיתים היו אלה טיולים לחלקים רחוקים יותר באחוזה. יערות סבוכים שבהם נחלים זורמים באיטיות ומעליהם גשרוני עץ למעבר בטוח או כמה אבנים גדולות המבצבצות מהקרקעית למעבר פחות בטוח, אך יותר מסעיר. לעתים הרגשתי את מחשבותיו של אלן פועלות בעצמה דווקא בתוך הבית עצמו. היה זה כאשר הביט בכריסטופר משחק בצעצועיו. היו שם דב חום מסמורטט (כבר אמרתי שכריסטופר סחב אותו על כל המדרגות של הבית והמרפסת?) חזיר ורוד קטן ומה שנראה כמו חמור גדול שמוט ראש. כריסטופר תמיד שיחק בהם בחדרו, ישוב בפינה וסביבו ערבוביית החיות. הוא הקים אותן לחיים, נתן לכל אחת מהן קול משלה, הדהיר אותן זו על גבי זו בבריחה מאויב מדומיין או הצעידן במסלול מכשולים, מעל ומתחת לחפצי הבית שהפכו לגזעי עצים נפולים. נאני הייתה ישובה בפינת החדר, סורגת ומציצה לחילופין במשחק התמים של הילד שמצא את כל עולמו בחברת החיות ממולאות הספוג.
אז עוד לא ידעתי דבר וחצי דבר על החשיבות של חיות אלו, חשיבות שהעניק להם לא רק כריסטופר, אלא גם אלן. הוא יצר לעצמו עולם מקביל בו קמו הבובות לתחייה, קיבלו שמות ופנים, הוצעדו ביום חורף אל עץ האלון הגדול או להרפתקה חדשה מתחת לפני האדמה במאורת שפן. רק ממרחק השנים ניתן לומר בבטחה שאותם רגעים קסומים בחדר הילדים של בילי-מון, היו הרגעים בהם נוצרתי. 

עמרי חורש

פורסם לראשונה ב'מעמול'  מגזין התרבות של הסטודנטים במחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר. כל הזכויות שמורות לעמרי חורש.
למאמר במלואו