אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

להבשיל כדי להגיע לילדוּת

1. מה שאתה אומר, אדוני, על הארכת ילדותנו באופן מלאכותי - על חוסר הבגרות - מביך אותי במקצת... אילו אפשר היה להפוך את הכיוון של ההתפתחות, לחזור באיזו דרך עקיפה ולשוב אל הילדות, לזכות עוד פעם אחת בשלמותה ובמרחביה - או אז היתה זו התגשמותו של 'עידן הגאונות', 'ימי המשיח', שהובטחו לנו בכל המיתולוגיות. האידיאל שלי הוא 'להבשיל' כדי להגיע לילדות. זו היתה יכולה להיות סוף סוף הבגרות האמיתית (1936).

2. כשנפגשנו, לא הגעתי אליך, אדוני, אל אותן השכבות שהיו יכולות להיות המעניינות ביותר. אין לי ספק שאתה מלא בפנים דברים מרתקים והייתי רוצה לבלות אתך פעם שבוע או שבועיים בכפר. אין לי ספק שאתה יכול להיות חבר מצוין, ידיד לטוות אתו דמיונות, לשוטט יחד ולנדוד. האם אתה אוהב ספרי הרפתקאות לילדים? האם היית רוצה לגור אתי ועם עוד מישהו על אי בודד, במבצר המספק את צורכי עצמו, המאוים במקצת על ידי חיות פרא, שודדי ים וכו'? האם קראת את סטיוונסון, 'אי המטמון'? האם לא חשבת אי פעם לכתוב ספר כזה לילדים ולבעלי דמיונות של ילדים? (1936)

3. אינני יודע כיצד אנחנו מגיעים בילדותנו לחזיונות מסוימים ההופכים בעלי משמעות גורלית בעבורנו. הם משמשים חוטים בתוך תמיסה שסביבם מתגבשת משמעותו של העולם. לחזיונות אלה משתייכת אצלי עוד תמונה אחת של ילד, הנישא על ידי אביו דרך מרחבים עצומים של לילה, ילד המשוחח עם העלטה. האב חובק את ילדו, חוסה עליו בזרועותיו, יוצר חיץ בינו לבין איתני החשיכה שאינם פוסקים מדבר, אך זרועותיו של האב שקופות בעיני הילד, הלילה מגיע אליו מתוכן ומבעד לפינוקי האב הילד שומע כל הזמן את שכנועיו הנוראים. והילד המפוחד חש את גזרת הגורל, משיב לחקירות הלילה, מתוך נכונות טרגית, כל כולו נתון לכוח איתני החשיכה שאין מהם מפלט.

יש תכנים המיועדים לנו כביכול, מוכנים, תכנים הממתינים לנו על סף חיינו. כך ספגתי לתוכי את הבלדה של גיתה, עם כל המטאפיסיקה שבה, כשהייתי בן שמונה. מבעד לגרמנית שהיתה מובנת לי רק למחצה, תפשתי, חשתי את המשמעות, ובכיתי מזועזע עד למעמקים כאשר אמא קראה אותה לפני. מראות כאלה מהווים תוכנית, נכסי צאן ברזל קבועים של הנפש הניתנים לנו מוקדם מאוד, בצורת תחושות וחוויות מודעות למחצה. נדמה לי שכל שאר ימי חיינו עוברים עלינו כדי לפרש את ההבחנות הללו, להבקיען על כל משמעותן, משמעות שאנו נאבקים עליה כדי להעבירה מבעד למרחב האינטלקט כולו שאנו מסוגלים לו. אותם מראות מוקדמים קובעים לאמנים את גבולות יצירתם. היצירה שלהם היא דדוקציה של הנחות מוכנות מראש. אחר כך כבר אינם מגלים שום דבר חדש, ורק ממשיכים ללמוד כדי להיטיב להבין את הסוד שהופקד בידיהם בהתחלה ויצירתם איננה אלא פרשנות בלתי פוסקת, ביאור של הפסוק האחד והיחיד שניתן להם. בסופו של דבר האמנות אינה מצליחה לפענח את הסוד הזה עד הסוף. הוא נשאר בלתי פתור. הקשר שהנפש נכבלה בו איננו קשר מזויף הנפתח במשיכה של אחד הקצוות. להפך, הוא רק מתהדק יותר ויותר. אנו מתמרנים סביבו, עוקבים אחר מהלך החוטים, מחפשים את הקצה, והמניפולציות הללו יוצרות את האמנות (1935).

4. אני קורא עכשיו את הספר. הוא מרגש מאוד ומעניין. מעבר לספר הזה אני רואה רישום של ספר אחר, ספר שהייתי רוצה לכתוב בעצמי. בעצם אינני יודע אם אני קורא את הספר הזה, או את הספר שבכוח, שלא בא לידי מימוש. הקריאה המהנה ביותר היא קריאה שמבין השורות מבצבץ ועולה בה הספר הפרטי שלך. כך קראנו בילדות. אולי משום כך אותם ספרים שהיו כה עשירים ומלאי תוכן, עתה, בגיל מבוגר יותר, נראים לנו כמו עצים אשר השירו את עליהם - עלי הספרים הפרטיים שלנו, שבהם מילאנו בעצמנו את החללים הריקים. הספרים אשר קראנו אז שוב אינם קיימים בשום מקום - הם נמוגו, נשארו רק השלדים הערומים. למי שנשאר זיכרון וטעם הילדות - עליו לכתוב אותם מחדש, כמו שהם היו באותם הימים; או אז ייכתב הרובינזון האמיתי והגוליבר האמיתי (1936). 

מתוך ספרו של ברונו שולץ, 'פרוזה',  
מפולנית : אורי אורלב
פורסם באתר 'הארץ' 14/4/2009