אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

סיפור לפני השינה


אנחנו קוראים לילדים סיפור לפני השינה כי זה כיף, כי זה נראה לנו מובן מאליו, כי זו אחת הדרכים שלנו לשחזר חוויות ילדות. ספרי ילדים, וספרים בכלל, יוצרים שפה משותפת. הורים שלא קראו עם ילדיהם את 'הארי פוטר', לעולם לא ידעו מה זה 'להתנהג כמו סוהרסנים' .

לחוקרים בתחום מדעי החברה יש לעיתים נטייה אומללה למדע את הטריוויאלי. לפני כמה שנים, למשל, הגיעו לידיי תוצאות מחקר שהוכיח - ראו זה פלא - כי רוב האנשים ישנים בלילה. בדרגה דומה של גיחוך סיווגתי את ממצאיו של מחקר חדשני, שהתפרסמו באחרונה בעיתון הבריטי 'מירור', שמהם עולה כי חשוב מאוד לקרוא לילדים סיפורים לפני השינה. 

לפי אותו מחקר, כ- 60% מהילדים האנגלים אינם זוכים לשמוע סיפור בשעת השכבתם לישון, בעוד שבדור ההורים נשללה ההנאה הזאת רק מ- 70% מהילדים. החוקרים מנבאים, כי לצמצום בקריאה עתידה להיות השפעה ערכית עגומה על הדור הצעיר. 'עשר הדקות שלפני השינה הן הזמן האיכותי ביותר שאפשר למצוא', מסכם את המחקר בכובד ראש פסיכולוג ששמו ד'ר סיגמון, 'והזמן הזה יכול אפילו לפצות על העובדה שבמשך רוב שעות היום ההורים אינם נמצאים בבית'. 

בעקבות הפרסום הזה שוחחתי עם כמה מידידיי ההורים, שמאחורי כל אחד מהם מאות שעות של קריאת סיפורים, ולשמחתי הגדולה גיליתי, כי איש מהם אינו קורא לילדיו סיפורים בכוונה 'ליצור זמן איכות לפני השינה' ואף לא במטרה לפתח את הילד ל'בוגר מודע עם ערכים חברתיים משוכללים'. חבריי קוראים לילדיהם דרך קבע משום שלרוב זה כיף, לפעמים כי זה מרדים את הילדים מהר, ובעיקר משום שבעיניהם המעשה מובן מאליו, כפי שמובן מאליו שלפני השינה מצחצחים שיניים. 

בין חבריי יש לא מעט מכורים לספר. בוגרים שאינם יכולים להירדם בלי מוצץ-ספר לידם. וכמו פעוט שגורר אחריו שמיכה אהובה, הם לוקחים איתם מחדר לחדר את הספר שהם קוראים. כשלתולעי ספרים מהסוג הזה נולד ילד, הם יוצאים למסעות בחנויות הספרים המשומשים ומחפשים בשקיקה את ספרי הילדות שלהם, שיוכלו להנחיל לצאצאים. 

אחת מחברותיי החלה את מסעות הציד האלה כבר בשליש הראשון להריונה, ועוד לפני שלעובר שלה היו ריאות העשויות לנשום, דיווחה לי בהתרגשות שהשיגה עבורו עותק במצב טוב של 'הגיבן מנוטר דאם'.
תולעי ספרים אדוקות מוכנות להוציא סכומי כסף שערורייתיים למדי על ספר שקראו בילדותם ושזה שלושים שנה לא הדפיסו אותו מחדש, רק כדי שיוכלו להתענג עליו מחדש בחברת הטף, ודרך הטף. קרוב
לשנה חיפשתי את 'ג'לסומינו בארץ השקרנים', כדי להכיר לבנותיי את הנער בעל הקול שמנפץ נברשות וליהנות מיחסיו עם החתול המצויר רבי פסח, שאותו קילף בצעקה מהקיר. אין איזו הוצאה שמוכנה להדפיס את היצירה המקסימה הזאת מחדש? 

ספריות עירוניות מוכרות מפעם לפעם עודפי ספרים ישנים, ומי שיש לו סבלנות לחטט, או אוהב לחטט, יכול למצוא שם פנינים שכוחות במחיר סמלי. ספרן אוהד בבית העם הירושלמי, אוהב ספר אמיתי, ניאות לקבל ממני רשימה של ספרים שהתגעגעתי אליהם, וכמה חודשים אחר-כך התקשר, בטוב לבו, להודיע שמצא לי בתוך הערמות את 'מסע האלפס'. במשך כמה ערבים קראנו בהמשכים את עלילותיה של
משפחת לארסן, הנודדת בשוודיה בקרונות רתומים לסוסים, ומאז לאוכל לא טעים 'יש טעם של מנגרינסקקה', כשמה של החביצה המגעילה שדודה קמצנית הגישה ללארסנים העניים. 

שחזור תענוגות ילדות הוא אחד המניעים לקרוא עם הילדים, ואצל כמה הורים שאני מכירה, עניין ה'שחזור' גובל בפנאטיות. אני עצמי מסרבת לקבל ש'גילגי' הפכה ל'בילבי', אף שהשינוי הזה לגיטימי, כי במקור הילדה נקראת בכלל 'פיפי'. אבל אינני מגיעה לקרסוליו של אב אחד, שהתעקש למצוא לילדיו דווקא את התרגום הישן של 'מחניים' ודחה בשאט נפש, כאילו מדובר בזיוף, את התרגום החדש הנקרא 'הילדים מרחוב פאל'. 

יש היום בשוק הרבה תרגומים חדשים מצוינים, של אריך קסטנר, למשל, ויש גם הרבה גרסאות מקוצרות, שנועדו 'להקל על הילד', והורסות את היצירה בלי בושה. את 'מאה כלבים ואחד' הקלאסי אי אפשר למצוא היום בשום חנות, אלא בגרסאות הדלות והמדוללות שיצאו לאור בעקבות הסרט של דיסני. אפשר לקבל את תמצית סיפורה של 'היידי' בשלושים עמודים בערך וכך גם את 'אוהל הדוד תום'. אבל מי שמתרגל לזוועות הפלסטיק האלה, יחפש בבוא היום גם תקציר של 'החטא ועונשו'. ספרי ילדים הם סוג של מורשת, ובתחום הזה בהחלט נוצרה עם השנים מורשת ישראלית. יש מי שחשוב לו שילדיו ידעו בעל-פה את ברכת המזון, ויש מי שרוצה שילדיו ידעו להשלים את השורות: 'לפנות ערב על הדשא המולה/ תחת עץ ישבה לנוח נמלה', או שבעיניים עצומות יוכלו להמשיך את: 'פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו/ יש לו הכול,
מרק ועצם/ זה טוב ויפה אבל בעצם.' 

מורשת מעצם טיבה מתפתחת בתהליכים של רכישה ואובדן. יש ספרים שצולחים בלי קושי את פער הדורות, ויש כאלה שאין טעם לנסות להעביר אותם לדור הצעיר. בני דורי יודעים שחבורת חסמב'ה
נפגשת במערה החשמלית וש'אלון במלכודת' הוא ספר ההמשך  ל'בעט אלון, בעט'. אנחנו זוכרים, אולי, כי הזזת מחוגי השעון ביפו היא סימן שעוז יעוז מעוניין לפגוש את רפי ומסוגלים לדקלם באמצע הלילה את: 'פשקוביצי פשקוביצי/ די תפסיקי, אל תשוויצי'. אבל ירון זהבי ותוכידס ועוז יעוז לא נועדו לחיי נצח, ומי שפותח אותם היום עשוי לגלות שלא רק שאינם מתאימים לילדים של היום, אלא שאינם מתאימים עוד גם למבוגרים שנהיינו. 

ספרות זבל היא חלק חשוב בהתנסות הספרותית - אוי למי שגדל רק על המבחר שבמבחר של
הקלסיקה - אבל את ספרות הזבל צריך להמציא בכל דור מחדש, וכל דור שומר אותה, בסופו של דבר, לעצמו. כמו בתחומים אחרים בתרבות הישראלית, גם בתחום ספרות הילדים חלק לא מבוטל מגיע מבחוץ, כלומר מתורגם, והייחוד הישראלי הוא, בין השאר, שהישראלים - ילדים כמבוגרים - חשופים לתרגומים מהרבה שפות. כך ילדים קוראים, וילדים שקוראים להם, יכולים להתוודע ל'אמא אווזה' האנגלי, ל'נשים קטנות' האמריקני, ל'עלובי החיים' הצרפתי ול'סוסון גבנונון' הרוסי. הם יכולים לשוטט עם
מומינטרול בנופי החורף של פינלנד, לעוף עם נילס הולגרסן ועם אווזי הבר שלו מעל מחוזותיה השונים של שוודיה ולהריח את ריחו של פארק לונדוני יחד עם מרי פופינס. וכל אלה, כשהם נקראים בעברית
ובארץ, נעשים לחלק מהתרבות שלנו. העובדה שאגב כך הילדים רוכשים שפע של ידע בגיאוגרפיה ובהיסטוריה שולית בעיניי, כלומר  אסור שתהיה מניע לבחירת ספר. 

רובנו, המבוגרים, איננו נוטים להתכרבל במיטה עם ספר משום שהוא 'משכיל אותנו' ו'מחנך אותנו', וילדים, בדיוק כמונו, זכאים לשמוע סיפור קודם כול לשם הנאה. ככלל, אני סולדת מספרי ילדים שנכתבו
בכוונה מפורשת לחנך את הילד לערך כזה או אחר או 'לסייע לו להתמודד עם בעיה', ונדמה לי שרוב הילדים סולדים מהם אינסטינקטיבית. אוסף המעשיות של האחים גרים בנוסחיו השונים מרתק את הילדים עד היום ומספק השראה ליוצרים בוגרים, אף שאיננו מסייע לאף אחד 'להיפרד מהמוצץ שלו', 'לפתח סובלנות' או 'לקבל את שונותו של האחר'. ספרים העניקו לי בילדותי כמה חברים דמיוניים, שאותם הכרתי ביתר עומק מאשר את החברים האמיתיים שהיו לי אז, ושאותם אני זוכרת טוב מאשר את החברים שהיו לי אז. הם סיפקו לי הרפתקאות שיכולתי להשתתף בהן ונופים זרים שיכולתי לשוטט בהם, ואלה, בעיניי, הדברים החשובים באמת. הדברים האלה, ולא איזה 'חינוך ערכי' או 'תועלת פסיכולוגית'. 

כשאני שומעת הורים אוהבי ספר מתלוננים שילדיהם אינם קוראים, יש לי ניחוש בעניין: אפשר שההורים האלה היו פעם קוראים להוטים, ועדיין יש להם דימוי עצמי של קוראים להוטים, אבל מחוסר זמן,
וכמעט מבלי משים, הם הפסיקו לקרוא, כך שילדיהם כמעט לעולם לא רואים אותם עם ספר ביד. לכו תשכנעו ילד שקריאה היא עיסוק נפלא, כשאתם עצמכם עוברים על חומר שהבאתם מהעבודה,
סוגרים עניינים בטלפון או גרוע מכול: צופים בחדשות הערב בטלוויזיה. דוקטורים לטריוויה אומרים, שלקריאה לפני השינה יש השפעה מרגיעה על הילדים, ומי שאי פעם קראו לו סיפור בהמשכים,
מכיר את ההבטחה הגלומה בטקס הזה: המשך יבוא מחר, ומכאן שיהיה מחר ושכולנו נצטנף מחר מתחת לשמיכות, ממש כמו עכשיו. 

אם תרצו, זוהי היפוכה של חוויית הצפייה בחדשות. והנה עוד סיבה לקרוא לילדים סיפור בערב, בעיקר בימים מתוחים אלה: זה מרגיע את המבוגרים.

גיל הראבן