אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

מופע זוגי

מופע זוגי
כתבה: ג'קלין ווילסון
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
איורים: ניק שרת וסוּ היפ
ידיעות אחרונות ספרי חמד 2006, סדרת פרוזה-עשרה צעיר
198 עמודים מנוקדים


גַרְנֶט ורוּבִּי הן תאומות בנות עשר. כשאמא שלהן נפטרה באה סבתא לגור אתן ועם אבא, ומאז
חיו כולם יחד.
'אנחנו זהוֹת. נורא מעט אנשים מצליחים להבדיל בינינו. אלא אם כן אנחנו מתחילות לדבר. לי יש נטייה לדבר ולדבר בלי סוף. גרנט הרבה יותר שקטה.' כך אומרת רובי, שהקול שלה מתחיל את הסיפור. לעיתים קרובות רובי מדברת גם בשם גרנט, שמשמיעה את עצמה פחות. הנה, לפחות בתכונה אחת אינן זהוֹת!
הסיפור מתקדם לו מעל דפיה של מחברת חשבונות ישנה שרובי מצאה בבית. אבא הסכים שהבנות יכתבו בה מה שירצו, והן התחילו לכתוב – בגוף ראשון, כל אחת כשהיה לה מה להגיד או כשהצליחה 'להשחיל מילה', כמו שאמרה גרנט. מה שכתבו איננו ממש יומן, אלא מן דיאלוג שמתנהל ביניהן על אירועים בחייהן, על דמויות סביבן וכמובן - עליהן עצמן. לעיתים קרובות הן מתווכחות על גבי הדפים.
כשאביהן הציג בפניהן את רוֹז, חברתו החדשה, חששו הבנות שחייהן עומדים להשתנות. גרנט לא אוהבת שינויים; היא רוצה שהכול יישאר כמות שהוא. רובי רוצה שהכול יתנהל לפי רצונה; היא אוהבת להחליט והיא מוחה נמרצות כשהדברים אינם בשליטתה. גם בזה התאומות אינן זהוֹת!
החברוּת של אבא ורוז אכן השפיעה על חיי המשפחה. אבא העז וקיבל החלטות אמיצות, סבתא מצאה מקום מגורים חדש. אבל מה שהיה חשוב באמת – התאומות גילו שלכל אחת מהן כוח המיוחד לה, שכל אחת מהן היא אדם בפני עצמו, ולמדו כל אחת בדרכה להשלים עם השינויים שהחיים זימנו להן.

הספר מהנה מאוד. הוא מעוטר באיוריהם של סוּ היפ וניק שרת, המצליחים להוסיף לתחושת החיבה והקִרְבָה לדמויות שיוצר הסיפור.
ג'קלין ווילסון מוכרת לקורא הישראלי מספריה הקודמים – סודות, בחצות הלילה וחברות בפיג'מות. גם בהם הגיבורות הן בנות. ראו בדףדף!

דובר-ילד הוא אתגר לכותב כמו גם למתרגם; תרגומה של גילי בר-הלל סמו מצליח בדרך כלל למסור דיבור אמין של הילדות. עם זאת, בולטים הפערים בתוך העברית של בנות העשר:
'זאת אחלה בדיחה' (35) ו'היא מה-זה התעצבנה עליי' (22), לעומת 'בכלל לא טרחתי להביע מחאה' (119) ו'גאה בהתנסחות המלומדת הזאת' (120). בתרגום ניכרים גם עקבותיה של שפת המקור: 'לי זה עדיין מרגיש לפעמים אמיתי' (21), ו'יאמי יאמי' (23).
תמיהה: האם קוראים ישראלים כבר אינם זקוקים לתרגום עברי ל'פודינג יורקשייר' ול'רוסט ביף' (33)?
מומלץ לבני שמונה עד שתים עשרה.

נירה לוין