אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

חברים מהספרים 13

 
פרק שלושה-עשר
החבר שלי אוהב לזלול מתוקים


לא כל ילד אוהב לאכול, אבל מה שבטוח – רבים מעדיפים ממתקים ומתוקים; בעצם, מי לא? למשל, גיבורת הסיפור 'זהבה ושלושת הדובים': לא בטוח שהייתה זוללת מהצלחת של הדובון אילו היה בה, למשל, מרק כרוב... בסיפורים רבים מגיע השיא המענג עם האכילה, ובייחוד של כל מה שמתוק: לדוגמה, גילגי (פיפי לונגסטרומפ) של אסטריד לינדגרן, המגלה את תיאבונה בעיקר במסיבות שבהן מגישים עוגות; וכך גם האומללות הרבה ביותר, כמו הפרק הראשון, צובט הלב, בספרה של יונה טפר 
ועלי לא אכפת לך הקשור בעוגה שאוכלים חברי הגיבור, ורק הוא – לא.

פו או ויני פו (פו הדב, אלכסנדר אלן מילן, מחברות לספרות)
הסיפור: כבר בתחילת הספר נקלע פו לצרות עם הדבורים בגלל תשוקתו לדבש (בהמשך הוא פותח צנצנות), ומיד בפרק השני הוא זולל דבש במאורה של שפן, וכשהוא מתכוון לחזור הביתה... גם בפרקים הבאים, ובספר ההמשך, הבית בקרן פו, יש לאהבת הדבש תפקיד חשוב: בלכידת הפילנפיל, בסיפור המבול, בהחלטה להביא מתנה ליום ההולדת של אִ-יָה ועוד. לבני 8-6 ולמבוגרים.
מי סיפר: אלכסנדר אלן מילן (1956-1882) היה סופר, משורר ומחזאי. הוא נולד בסקוטלנד, והתגורר עם אשתו ועם בנו בחוות קוצ'פורד במחוז ססקס, סמוך ליער אשדאון (שבו מתרחשים הסיפורים). חוץ משני ספרי פו התפרסם בזכות קובצי השירים פעוטים היינו (כשהיינו קטנטנים) ואנחנו שנינו (שש גיל לא רגיל), וכן כתב מעשייה אנטי מלחמתית ארוכה, מעשה במעשה (היה היה פעם), קובץ מעשיות, גבעת הקסמים, וספרים למבוגרים. הוא המחיז את הרוח בערבי הנחל (קנת גרהם) ואת הברווזון המכוער (הנס כריסטיאן אנדרסן). 

גיבורים שלא מתאפקים: חוה אכלה מעץ הדעת, ועשו ויתר על הבכורה בגלל ריח הנזיד שבישל יעקב. פֶּרְסֶפוֹנֶה אכלה שישה גרגרי רימון ונאלצה להיות שישה חודשים בכל שנה בארמונו של האדס (המיתולוגיה היוונית). אמה של רַפּוּנְצֶל – מהמעשייה של האחים גרים הנושאת את שמה – פשוט חייבת לאכול ראש חסה, או מעין חסה, מגינת השכנה, ובגלל החסה הגנובה היא חייבת לוותר על בתהּ (לבני 7-5). אדמונד, מגיבורי האריה, המכשפה וארון הבגדים של קלייב סטייפלס לואיס, זולל רחת לוקום שמגישה לו המכשפה הלבנה – ועלול לשלם את המחיר (לבני 12-10).

אוגוסטוס שלוק (צ'רלי והשוקולדה, רואלד דאל, מרגנית 1975)
הסיפור: מחמשת הילדים שזכו להיכנס לממלכת השוקולדה של וילי וונקה, רק אוגוסטוס שלוק לא הצליח להתאפק. הוא ליקק שוקולדה חמה מהנהר, למרות האזהרות, ואז נשמע קול פכפוך, והילד הזללן נעלם! בני אומפה-לומפה חוזים לו עינויי תופת, אבל... לבני 12-10.
מי סיפר: הסופר האנגלי רואלד דאל (1916-1990) כתב לנוער ולמבוגרים, ובסיפוריו מתגלה לא פעם יסוד מפתיע ולא שגרתי. מספריו לילדים ולנוער תורגמו לעברית: בצ-בצ-רקי, התנין הענקי, הג'ירף השקנאי וגם אני, חרוזים נלוזים (לבני 7-5), אצבע הקסם ואץ-אץ, מר שועל המהולל (לבני 10-8), העי'ג, מטילדה, צ'רלי והשוקולדה, צ'רלי ומעופפלית הזכוכית, דני אלוף העולם והמכשפות (לבני 10-12).
עוד זוללים: בסיפור 'הספינה המעופפת' של טולסטוי (המבוסס על המעשייה 'שישה היכולים לחצות את העולם כולו' של האחים גרים) פוגשים באיש שלעולם לא ישבע, הבולע כל מה שמונח לפניו; בספרה זולל מספרת נורית זרחי על ילד הגר על ההר, ויום אחד מחליט לרדת אל העיר הגדולה – האם ימצא שם מה לבלוע? ואולי ימצא משהו אחר, טוב יותר? שניהם לבני 7-5.

'אני' (מה אני אשם שאני גדול, שולמית הראבן, דביר 1999)
הסיפור: את גיבור השיר, שלא יאכל החביתה אם נגעה בעגבנייה, נגדיר במילה איסטניס; על התיאבון שלו לומדים רק מסוף השיר: 'אז אני יושב פה מול הצלחת,/ ורואה שזאת ארוחה לא מוצלחת,/ לא רוצה לשבת, לא רוצה לקום,/ לא רוצה לדבר, ולא רוצה כלום.// ... כבר אכלתי הכול, רק השארתי קצת, אמא,/ איפה שהביצה ממש האדימה./ ... ומה יש בכריך? גבינה וריבה?/ יופי, חכו, אני בא, אני בא.' לבני 7-5.
מי סיפר: שולמית הראבן (2003-1930) הייתה משוררת, סופרת, מתרגמת ומסאית. היא נולדה בווארשה, פולין, ומגיל עשר גרה בירושלים. שני ספריה הראשונים לילדים הם אני אוהב להריח (1976) והבלון שהלך למקום אחר (1994). 

עוד ילדים איסטניסים: הידוע בגיבורים אלה הוא, אולי, עזרא, או בלק או ברק המפונדרק של היינריך הופמן (בתוך יהושע פרוע / יפתח המלוכלך), החוזר ואומר 'לא אוכל היום מרק'; האם היה נשאר בחיים אילו הציעו לו כריך עם דבש, ריבה או ממרח שוקולד? לבני 6-4. מרי אן הוברמן כותבת על טעמים שונים לגמרי בספרה הנהדר שבעה אכלנים משונים. לבני 7-5.
ובכלל, לא כל הילדים אוהבים לאכול: ולא זו בלבד, אלא שיש מי שנרתעים מאכילה – גם מחשש סמוי שהאכילה כרוכה בעונש; למשל, גיבורי ספרים הסובלים מאנורקסיה. נזכיר את האכילה בפיטר פאן, שלא במקרה היא בכאילו: אין שום אוכל בצלחות! 'פיטר פאן היה שונה מחבריו, משום שהם ידעו שמדובר בהעמדת פנים ובדמיון... הדבר הציק להם לפעמים, כמו למשל בשעה שהיו אמורים לדמיין לעצמם שכבר אכלו ארוחת צהריים' (תר' אבירמה גולן, זמורה ביתן 1983). לבני 12-10.

יחיעם פדן