אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

עמוס בר : שאלות ותשובות



האם יש לך מטרה/מסר בכתיבתך? מהם?
ניתן לומר, שיש בי דחף, שקשה להסבירו, לספר סיפורים. אני פשוט – אוהב לספר סיפורים…
אך בבדיקה בתוך נפשי פנימה, מסתבר שהדבר אינו כה פשוט.
אני מודע, כאדם מבוגר, סופר לילדים, שכל מה שאומר או אכתוב – יש בו השפעה על הדור הצעיר, על הילדים קוראי. כך, שברקע כתיבתי קיימת מטרה לחינוך, מטרה סמויה, אך היא קיימת ומשפיעה על כתיבתי.
זאת ועוד – הרי מקצועי הוא מורה-מחנך, ובעת הכתיבה קיים מאבק בתוכי – בין המספר לבין המורה-מחנך. לעיתים הראשון גובר ולעיתים השני מתגבר. יתכן, והפתרון מופיע ב'ספרי האגדה' שלי – 'פרחי אגדה', 'ציפורי אגדה', ובקרוב – 'חיות (יונקים) אגדה'.
בספרים אלה כל פרק מחולק לשני חלקים: הראשון – מידע על הפרח או הציפור, השני – אגדה. המידע עונה על הצורך שלי כמורה-מחנך: לספק לקורא מידע, והאגדה – עונה על הצורך שלי לספר סיפור דמיוני.
אך כשמצרפים את שני החלקים – המידע נקלט ונטמע בנפש הקורא טוב יותר, בזכות החוויה בקריאת האגדה. וכל זה הוא המטרה והמסר.

חלק מחוקרי הספרות קוראים לסופר 'בורא'. כיצד אתה מרגיש ביחס לכך?
אם נקבל את ההגדרה המילונית ל'בורא' – יוצר יש מאין, יתכן ואני מקבל את ה'בורא', כמושג מתאים לי, לסופר שבתוכי – הרי אני בודה בליבי את רוב סיפוריי.
אך להבדיל אלף אלפי הבדלות – רק האלוהים ברא יש מאין. ואילו הבריות שנוצרות בלבי ובמוחי – הן ניזונות מפרקי ילדותי, מניסיון חיי, מתהליך הגדילה שלי, מהמגע עם חברי, מגידול בנותיי, מניסיון אחרים, מהטבע שסביבי, ממורשת אבותיי, מההיסטוריה של עמים אחרים וכיו'ב. כלומר, גם הדמיון והבדיון, שממלאים את נפשי ופורצים כסיפורים – הינם לא בדיוק 'יש מאין', וכך אני 'מפסיד' את התואר 'בורא', שחוקרים מסוימים קוראים לסופר.
אני מעדיף את התואר 'מספר' על 'בורא'.

האם אתה מרגיש קיום של מנגינה-אישית, מקצב, שתיקה, דממה, דיבור-אישי, הומור וצבע החוזרים ביצירותיך? (מעין הטבעה אישית כטביעת האצבע הייחודית שלך?)
אני שמח על שאלתך זו, כי יש בה שליחת אלומת אור על משהו שקיים בתוכי ואני, כאילו, לא חש בו. ובשאלתך – גרמת לי לחשוף בפני עצמי את המנגינה-מקצב-שתיקה-דממה-דיבור אישי-הומור וצבע.
כיום אני כותב את סיפוריי הישר אל המחשב, ואת ההקשה על המקלדת אני מבצע כפריטה עלי פסנתר. הסיפור מתנגן בתוכי כמנגינה ואני מעביר אותה למחשב במילים-תווים, הנכתבים במקצב מסוים. אם מהלך הסיפור הוא איטי, המנגינה והמקצב איטיים, ואני מקיש על המקלדת בקצב איטי. וכאשר הסיפור סוער ורוגש –קצב ההקשה הולך וגובר ומהירות ההדפסה גדלה. כאשר מגיע רגע של דממה – אצבעותיי חדלות מהקיש על הקלידים, עד שהדממה חולפת.
ההומור והצבעים העליזים, שולטים בסיפוריי לא מתוך תכנון מראש, מעין: 'כאן צריך 'להשחיל' בדיחה, כדי לכבוש את לב הקוראים'… אלא מתוך שבתוכי אני כזה. מעריך את ההומור ככלי העוזר לעבור את תלאות היום-יום בחיוך.
כדוגמה, ספרו של שלום עליכם 'מוטיל בן פייסי החזן' מונח תמיד לידי, ובכל רגע של ייאוש, קושי, כשלון וסתם 'מצב-רוח' רע, אני חוזר וקורא בו ומגלה, בפעם המי יודע כמה – גם במקרים הקשים ביותר בחיי אנוש, יש הומור, כשמו של הפרק הראשון בספר: 'אשרי, יתום אנוכי…'
הכיצד? אביו של גיבור הספר מת והילד מאושר? כשקוראים את הספר מבינים שגם במקרה כזה אפשר לצחוק.
ואם הקוראים הצעירים מוצאים את ההומור החבוי בסיפוריי – זה שכרי לעמלי.

כאשר אתה כותב, מה אתה חש? האם יש רגש חזק או מחשבה עיקרית החוזרים על עצמם?
אילו הרגש לא היה חוזר ומשתתף בעת הכתיבה, הרי שבמקום סיפור הייתה יוצאת לי 'רשימת מצרכים למכולת'… גם המחשבה העיקרית המתכננת ובונה את הסיפור נמהלת ברגש, בהרבה רגש. ואם נקבל את הקביעה, כי מקור הרגש הוא הלב – הרי שבאמת, פעימות ליבי גוברות מאוד בעת כתיבת הסיפור.
אני חש, שאני עצמי הוא כל אחד מגיבורי הסיפור, וכל מה שעובר עליו – עובר עלי. ההזדהות והאמפתיה שאני חש לגיבורי, הן הן שעושות אותי לסופר.
בעת הכתיבה אני מזדהה גם עם עכבר או זאב או רקפת או ילד קטן. והרגש הזה הוא שהופך את 'הרשימה למכולת' לסיפור.

מה מקומה של היצירה הספרותית ה'מוזמנת' לעומת היצירה שבאה מתוך לבבך? (לדוגמה: 'המשוררת מכינרת' לעומת 'רותם ושערת הקסמים').
קיימת בתוכי, מה שקוראים 'השראה'. וההשראה הופכת כל שאני רואה, כל שאני שומע, כל שאני נזכר, כל שאני מדמיין – לסיפור. ההשראה שבנפשי לפעמים פעילה מאוד, לפעמים רדומה ולפעמים נעלמת כליל.
וכשאני רואה ציפור נאבקת בחתול המטפס על העץ לעבר הקן וגוזליה, או נבט של צמח שולח לראשונה את פסיגיו, כשתי כפות ידיים פתוחות לעבר השמש, או כשילד מנתר ומפזם לעצמו שיר – המראות הללו מעוררים בתוכי את ההשראה ויש לי סיפור. כך גם זיכרונות ילדות, שצפים ועולים בקרבי – מעוררים בי את ההשראה. וראה זה פלא – כך קורה גם ביצירה 'מוזמנת' – ההזמנה עצמה מעוררת בתוכי את ההשראה, ואני עובר 80-90 שנים אחורה ונסחף בסיפורה של רחל המשוררת – אני מזדהה איתה (אגב, גם התאהבתי בה…) ומפליג בדמיוני תוך שאני חש כל שעבר עליה ועל כל אנשי העלייה-הראשונה והשנייה. ברגע שאני יושב ליד ספרי התקופה ההיא, קורא ומעכל את שעבר על גיבורת סיפורי, ה'הזמנה' נעלמת, ההשראה מופיעה, ואני שקוע כל-כולי בסיפור חייה של גיבורתי.

כסופר, מהו תפקידך לאחר שסיימת את יצירת הכתיבה?
לאחר סיום הכתיבה, ראשית – אני חש עייפות עצומה. כאילו סיימתי להזיז הר ממקומו. עייפות פיזית וגם – נפשית, ואני רוצה לישון לישון ולישון…
יתכן ויש בזה משום חשש ואולי חרדה – 'אולי היצירה 'לא שווה'… יתכן ולא הצלחתי להעלות על הכתב את שקיוויתי לכתוב… וכאשר אתעורר – 'הכל יסתדר…' מעין – אני את שלי עשיתי, עכשיו תור העורכים בהוצאת הספרים ואחר – תורם של קוראי הספר…
יש בזה מעין הרגשה של 'שלחתי את לחמי על פני המים – ומי שימצאנו, בתיאבון…' אבל – יש גורמים, כמו הוצאת-הספרים, המכריחים אותי להתייחס לספר כאל מוצר, שעליו להימכר. הם מגישים את הספר למוסדות המעניקים פרסים, הם פונים לבתי-ספר, לספריות וכיו'ב – ועלי להשתתף בפגישות, במסיבות ועוד.
אני גם מעוניין שהספר יגיע לרחבי הארץ ויקראו בו מה שיותר קוראים.
אני, בעצם, אמן הכותב לקהל. אך לא כאמן המופיע על הבמה בפני הקהל, ומיד בתום ההופעה יודע מהי תגובת קהל קוראי – איך מקבל את ספרי קורא צעיר באילת, או במטולה, בחיפה או בירושלים.
וכך, רגשות שונים ומנוגדים ממלאים את נפשי עם הופעת ספר חדש משלי.
יחד עם זאת – אני אוהב במיוחד את המפגשים שלי עם ילדי בית-הספר במסגרת 'סופר נפגש עם קוראיו' – ואז אני מקבל היזון-חוזר ממבטי הילדים, הקשבתם לסיפוריי ושאלותיהם. פגישה כזו שווה בעיני לפחות כמו קריאה בספרים.

מהו מקומו של הקורא ביצירותיך?
בעת כתיבת הסיפור, אני חש שקוראי הצעירים נוכחים, גם הם, בזירת אירועי הכתיבה. כמובן, איני יכול לדמיין את קוראי העתידים ברחבי הארץ, אך אני חש כיצד אני 'יורד' וחוזר לילדותי, וכילד המשתתף בסיפור – אני מייצג את כל קוראי המשתתפים עימי בכתיבה.

מתך ראיון שערכה הגר, בתו של הסופר, בשנת 1999