אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

אורי אורלֵב : מאחורי הספרים

סבתא סורגת 

כשהייתי ילד הכריחו אותי לישון בצהריים. היום כבר לא צריכים להכריח. חדר השינה שלנו צמוד למטבח ואם לא אוטמים את האוזניים אפשר  לשמוע את הדיבורים משם. אשתי שתתה קפה עם החברה שלה גבי וגבי סרגה. שמעתי את אשתי שואלת: 'גבי, מה את סורגת'? והתשובה היתה: 'וילונות.' אשתי התפלאה: 'מה? הרי עוד בכלל אין לך בית'? וכך נולד הרעיון של 'סבתא סורגת'. כשבאתי לאורה איתן, הציירת, לראות את הציורים, נבהלתי למראה ציור הסבתא הפורמת את הבית. אמרתי לאורה: זה ציור מפחיד. אורה הסתכלה בי משועשעת ואמרה: לא נכון. זה ציור מצחיק. אבל אולי הוא מפחיד אותך? ופתאום חשבתי: אולי באמת. אולי זהו סיפור על אחי הקטן ועלי ואיך נפרם לנו הכל בזמן השואה ואיך סרגו אותנו מחדש בארץ  ישראל.

חפיפת ראש 

כשאשתי חפפה את ראשה של דניאלה, הבת הבכורה שלנו, ודניאלה צרחה, רבתי איתה. 'תעזבי אותה! לא מוכרחים לחפוף. אפילו כתוב אצל ד'ר ספוק שאפשר לנגב את השערות במטלית רטובה.' 'שד'ר ספוק יעשה את זה לילדים שלו,' היתה התשובה, 'יש לה חלבה, גבינה לבנה, חול...' ואז נולד איתמר והכול חזר על עצמו. אלא שהפעם היינו שניים נגד אחד. דניאלה ואני נגד אשתי. ואז נזכרתי באחי הקטן. גרנו בכפר, ליד ורשה. הכיורים לא היו כמו היום. כל בוקר אחי הקטן רק פקח את עיניו ושאל מיד בדאגה רבה: 'איזה יום היום'? יום ראשון. הוא נרגע מיד. ולמחרת: 'איזה יום היום'? יום שני. הוא נרגע מיד. אבל רק שמע 'יום שלישי' הוא היה מתחיל לייבב מהבוקר: 'שלא יחפפו לי... שלא יחפפו לי...' מפני שבכל יום שלישי בערב היו מחממים מים על התנור, מעמידים שרפרף במטבח, על השרפרף מעמידים קערה, מלאים אותה מכד מים גדול, מעמידים אותו לפני הקערה המלאה מים ודוחפים לו את הראש פנימה והוא פחד לטבוע. וכך נולד הרעיון איך דניאלה ניסתה להציל את אחיה הקטן מחפיפת ראש.

רוץ ילד, רוץ 

קרה כבר בעבר שפנה אלי אחד ה'ילדים' ניצולי השואה כדי לעניין אותי בסיפורו. הסיפורים היו תמיד מרגשים ומעניינים, אבל הם לא עוררו בי את כוח היצירה. עד שבא אלי יורם פרידמן לספר לי את סיפורו. הוא דיבר אלי  כמו הילד הזה שהיה אז, בן השמונה והתשע. כמובן לא יכול היה לזכור הכול, היה קטן מדי, אבל הזיכרונות שלו היו כמו רמזורים. הוא זכר היטב את כל האירועים הדרמטיים לטוב ולרע, זכר אותם על כל פרטיהם. וכך התווה לפני את הסיפור שהיה עלי למלא בין ה'רמזורים', בין אירועים  שלעיתים עולים על כל דמיון. והדבר שהכריע והושיב אותי ליד השולחן למשך 9 חודשים היתה התחושה הברורה שלפניי סיפור מדהים על רוע וחסד, כשאיכרים פולנים וחיילים גרמנים מנסים להרוג ילד יהודי קטן, ואיכרים פולנים וחיילים גרמנים מנסים להציל אותו.

קשה להיות אריה 

בכיתה ב', לפני המלחמה, בבית-הספר בוורשה, הייתי התלמיד הכי גרוע בכיתה והשני הכי חלש. היה לי חבר שהיה קצת יותר חזק ממני ובכל זאת כשנאבקנו הייתי מצליח לגבור עליו לפעמים. על התלמיד החלש ביותר  הגנו כולם, מפני שהיה חולה בשחפת. אני והחבר שלי המצאנו לנו משחק - אם נניח נשכנע איזה קוסם שיהפוך אותנו לאריות, מה נעשה אז. מה נעשה לילדים שמציקים לנו, מה נעשה למורה למתמטיקה הרשע, מה נעשה לפרחחים בגן וכן הלאה. ואחרי שהיינו נפרדים בדרך מבית-הספר הייתי ממשיך לדמיין לעצמי בנפרד ממנו איך זה יהיה. היו כמה דברים שהעסיקו אותי מאוד. הרי לא אדע
לדבר. איך אשכנע את אמא שאני - אני? איך אהפוך אריה בקרקס? איך אתעשר פתאום? איך אגיע לאפריקה להיות שם אריה אמיתי? גדלתי והרעיון נשכח, אבל כשהתחלתי לכתוב ספרים לילדים ולנוער
נזכרתי איך שהייתי אריה ומצאתי לי קוסם ששוב הפך אותי למלך החיות.

חיילי עופרת 

מאחר שהגעתי לארץ-ישראל לבד, עם אחי הקטן, נהגתי לאמץ לי אנשים  מבוגרים כידידים. שלמה עייק בקיבוץ גניגר היה לי ידיד כזה. שנינו היינו משוגעים לסרטי קולנוע )זה היה לפני הטלוויזיה(. העונש הקשה ביותר בבית-הספר היה: 'לא תראה סרט'. הסרטים היו מוקרנים פעם בשבוע על הדשא הגדול או בחדר האוכל. זה היה עונש קשה מנשוא. על הדשא הגדול היה תלוי מסך עשוי מסדינים והמורים לא ידעו, אבל אפשר היה לראות את הסרט גם מן הצד השני ורק התרגום היה הפוך. אבל שלמה, שהיה הרבה בעונש, למד לקרוא את התרגום ההפוך וכשנענשתי גם אני, היה מקריא לי.  אחרי השירות הצבאי, שלמה ואני נהגנו לנסוע מפעם לפעם לעיר הקרובה, חיפה, רואים את הסרט של שלוש אחרי הצהריים, של שבע ושל
תשע, רצים בכל הכוח לתחנה המרכזית כדי לתפוס את האוטובוס האחרון הביתה. יום אחד קראנו בעיתון שנפתח בתל-אביב קולנוע חדש, קולנוע תמר, המקרין סרטים מעשר בבוקר. ואז החלטנו על יום סרטים. נסענו לתל  אביב, ראינו את הסרט של 10, אחר-כך נסענו לחיפה וראינו את הסרטים
של 3, של 7 ושל 9 וחזרנו הביתה.  זה היה בתחילת שנות החמישים. האוטובוסים היו ברובם מאספים,
הכבישים היו כמו שהיו אז והנסיעה ארכה שעות. שלמה אמר לי: בוא ספר לי את מה שקרה לך ולאחיך בזמן המלחמה. סיפרתי לו בדרך מגניגר לעפולה, מעפולה לחדרה, מחדרה לתל-אביב, מתל-אביב לחדרה, מחדרה לחיפה, מחיפה לגניגר.  ובחצות, כשהגענו סחוטים ומטושטשים הביתה, שלמה אמר
לי: 'מה שסיפרת לי זהו ספר. אתה חייב לכתוב אותו.' אז עוד לא סיפרתי לו, אבל באמת התכוונתי להיות סופר.