אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

חוה חבושי : שאלות ותשובות

מאין באים הרעיונות לסיפורים? 
מהחיים. מכל מה שמקיף אותי. מראות וקטעי דיבור שאני קולטת ברחוב, בתור לקופה בסופר, בנסיעה במכונית או ברכבת, בשעת טיול עם הכלבה שלי, בשעת קריאת עיתון, ספר או תוך כדי התבוננות בתמונה במוזיאון. התרחשויות שקרו לי, לחברים שלי, לילדיהם. כל אירוע שנרשם אצלי בראש, ונתקע מספיק עמוק, עשוי לשמש גרעין לסיפור. 

האם הסיפורים שלך אמיתיים? 
הסיפורים שלי, על כל פנים ברובם הגדול, מציאותיים. הם מתארים מצבי חיים שיכולים להתרחש, גם אם לא באמת התרחשו. אומר זאת כך- גם אם הגירוי או הדחף לכתיבתם היה אירוע אמיתי, הם תמיד עוברים תהליך של עיצוב ועיבוד ספרותי תוך כדי שימוש חופשי בדמיון כך שאין אפשרות להגדיר אותם כסיפורים אמיתיים. הדוגמא הטובה ביותר מצויה בספרי 'דושה', כשעידן, הילד לעליו נכתב הספר הוא דמות אמיתית, אבל האירועים בספר, ברובם הגדול בדויים מדמיוני. 

הרבה מהספורים שלך כתובים בגוף ראשון. מה הסיבה? 
נכון. על מנת להזדהות עם דמות הגיבור או הגיבורה בסיפור, עלי להרגיש אותם מבפנים. גם כאשר הדמויות לא בהכרח חיוביות או שהן בוחרות בכיוונים שונים מאשר אני כאדם הייתי בוחרת. הכניסה לראשו, נפשו של הגיבור מובילה אותי לדבר בשמו, כלומר בגוף ראשון. זהו תהליך מורכב, אבל כשהוא מצליח לי, התוצאה היא היכולת להיות לגמרי, בצורה אמינה ומשכנעת מיקי בן ה-13 (אסור לבזבז שקיעות), טליה בת הכמעט 15 (בזווית לא נכונה), יערה בת ה-10 (קשה להרוג קקטוס), דור בן ה-14 (ההתערבות) וכך הלאה. כך אני מצליחה ליצור גם הזדהות של הקורא עם אותה דמות. 

האם את מושפעת מספרים ומסופרים אחרים? 
אני מעריכה שהתשובה היא חיובית. כמו בהיותי ילדה, גם היום הדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לקרוא. אני קוראת המון, המון. ספרות ישראלית, ספרות זרה, ספרי הגות וגם ספרים הנכתבים לילדים ונוער. ההשפעה לא תמיד ישירה וברורה, אבל אין לי ספק שהמטענים הללו באים לידי ביטוי בכתיבה שלי, בעיקר בסגנון. 

האם תמיד תמשיכי לכתוב? 
לא יודעת. מקווה שכן. מידי פעם, בעיקר לאחר סיום כתיבת ספר, יש לי תחושה שכבר אמרתי-כתבתי כל מה שאני רוצה להגיד, ודי. מספיק. ואז נעים לי 'לשתוק'. עד כה, לאחר תקופות כאלה או אחרות של 'שתיקה' שוב נתקפתי ברצון ובצורך לכתוב. מקווה שכך יהיה גם בעתיד אבל אני לא מתחייבת.