מיכאל אֶנְדֶה : מאחורי הספרים

הסיפור שאינו נגמר 

בספר הנצחתי את זכרו של וילי, חברי הטוב ,שמת בגיל שמונה. כתבתי אותו בעקבות פנייה של המו'ל שלי, שביקש ממני, על כוס יין, שאכתוב ספר חדש. בו במקום הוצאתי את הפנקס שלי וכתבתי משפט אחד: 'ילד קורא ספר, נכנס תוך כדי קריאה לסיפור ובקושי מוצא את דרכו בחזרה'. מהמשפט הזה צמח לאט לאט הספר, אחרי ששאלתי את עצמי איך יכול דבר כזה לקרות ואיזה מין סיפור יכול לשאוב לתוכו ילד, והפעלתי את הדמיון כדי לענות על השאלות. בסטיאן, גיבור הספר, מוצא את הדרך הנכונה, הודות לטעויות רבות שעשה בדרך. וזה לא במקרה. חשוב היה לי להראות שהצלחה איננה תמיד פרי של שרשרת סיבות ותוצאות, שעליהן מבוססת הטכנולוגיה. חשוב שלבני האדם יהיה חופש לנחש וליצור משהו חדש, שלא היה ידוע קודם. יש ערך גדול לכישלון, כי הוא מבהיר לנו מהו הדבר הנכון ובעקבותיו נולדת הצלחה. לדעתי, סופרים אינם צריכים להסביר הכל באופן שכלתני, כמו מורים. את הסרט שצולם בעקבות הספר לא אהבתי, משום שהיה שונה מאוד ממה שכתבתי. לצערי לא הצלחתי למנוע את הקרנתו. 

מומו 
הסיפור על הילדה שהחזירה לבני האדם את הזמן שנגנב מהם, הוא מחווה של תודה ואהבה לאיטליה, שבה חייתי חמש עשרה שנה וביטוי לביקורת שלי על הכלכלה המודרנית ועל מה שהיא מעוללת לבני האדם. בספר רציתי להציע לבני האדם לחיות חיים פחות לחוצים, וגם רציתי להגיד שככל שיש לאנשים פחות זמן פנוי, יש להם פחות חיים.