אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

עפרה גֶלבַּרט - אבני : מאחורי הספרים

הענק שבא לבקר

כל מי שעוסק ביצירה כלשהי - כתיבה, ציור, קולנוע וכו' - מכיר את הפחד הגדול מפני הביקורת.
אתה עמל על ספר חצי שנה, שנה, לפעמים שנים, מוציא אותו סוף סוף לאור, ואז יושב לו איזה מבקר, שלא כתב אפילו ספר אחד בחייו, וכותב ככל העולה על רוחו. כשהוא כותב טובות על הספר, אתה מאושר. אבל כשהוא קוטל אותו, אתה נפגע. כל אחד רוצה שיאהבו את מה שהוא כותב.
הכי גרועים הם מבקרים שכותבים משפטים כמו, 'הספר לא שווה את הנייר שעליו הודפס' או דברים מעליבים אחרים. במשפט אחד הם קוטלים עבודה של חודשים או שנים. והסופר רוצה לכבות את המחשב שלו ולא לכתוב יותר.
הספר הענק שבא לבקר עוסק ביחסים שבין היוצרים למבקרים. בסיפור המבקר הוא ענק גדול שרוצה להיות אמ. הוא מגיע לכפר של אמנים, מנסה להיעשות אמן ,אבל הופך למבקר. היוצרים מאוד פוחדים מפניו, אחרי הכל - ענק. הם מנסים להיפטר ממנו בכל מיני דרכים, אבל זה לא קל.

במה נוגע נושא כזה, ביקורת, לילדים?
נוגע גם נוגע. מעבר לסיפור עצמו, מי מאיתנו לא עומד לביקורת כל רגע ורגע? כל הזמן מסתכלים מה אנחנו לובשים, איך אנחנו מתנהגים, אילו דעות אנחנו מביעים, וכל אחד מאיתנו רוצה לצאת מהביקורת הזאת בטוב. כי אנחנו רוצים להיות מקובלים. בזה, בעצם, עוסק הספר, שכתוב כמעשייה תמימה.

אילון רואה ירח

כשהנכד שלי אילון היה בן חצי שנה, הוא היה מאוהב בירח. מה זאת אומרת? בכל פעם שהיה בוכה, היינו אומרים לו, 'אילוני, אילוני, בוא תראה ירח', וברגע שהוא היה רואה את הירח, כמו במטה-קסם הוא היה מפסיק לבכות ומתחיל לחייך. מאוחר יותר, הוא היה מצביע על כל דבר דמוי סהר - בננה, עוגייה, עלה וכו' - ואומר, 'ירח'. מזה, בעצם, צמח הספר.
בינתיים אילון גדל וכבר מזמן יודע להבחין בין בננה לירח, אבל הספר נשאר כמזכרת, לו ולכל הילדים ש'שרופים' על הירח.

קירות שלא רואים

הספר הזה עוסק בסיפור של חרם כיתתי. קדמו לו סיפורים כואבים ונוגעים ללב שסיפרו לי ילדים.
היו ילדים שהחרימו אותם חודשים, ולפעמים של שנה שלמה!
ברוב המקרים, סיפור של אדם אחד נוגע לליבנו הרבה יותר מסיפור על עשרות או מאות אנשים. וכך לאט לאט התגבשו כל הילדים האלה שסיפרו לי את סיפוריהם והיו בראשי לילדה אחת בכיתה ו', שמחרימים את חברתה הטובה, ומאיימים עליה שאם היא לא תצטרף לחרם - יחרימו גם אותה. ומהילדה הזאת, שמייצגת את כל הילדים שוסובלים מהתופעה המכאיבה הזאת, חרם, צמח הספר .
בהמשך, החלטתי לקשור את סיפור החרם לתופעה חברתית כאובה אחרת: סטיגמה. כלומר, הצמדת תווית לאנשים שיש בהם שוני מסוים. יש דמות בספר שמייצגת את התופעה הזאת.
אני יודעת שספרים לא עושים מהפכות ואינם משנים סדרי עולם, אבל ממכתבים שקיבלתי בעקבות הספר, ומשיחות עם ילדים למדתי, שבמקרים רבים שימש הספר גורם הזדהות לילדים שהחרימו אותם והם שאבו ממנו כוח להתמודד. בכיתות שהיו בהם מצבים חברתיים קשים השתמשו בסיפור כאמצעי לדבר על הבעיות בכיתה . אני יודעת שאין בכוחי למנוע חרם וסטיגמה, אבל אם הספר שלי מחזק מישהו, או 'מפרק מוקשים' פה ושם - דייני.

סוד המכשפות; מכשפה מקולקלת

תמיד אהבתי סיפורי מכשפות. נמשכתי אליהן - ופחדתי מהן; אהבתי אותן - ושנאתי אותן. כילדה, שאלתי את עצמי שוב ושוב, מנין הן באות, המכשפות הארורות האלה שעושות את המוות לגיבורים. כשהייתי מבוגרת- וסופרת, החלטתי לתת לזה ביטוי וכתבתי את הספר סוד המכשפות. גייסתי לשם כך את הגמד הכי קטן מהסיפור 'שלגיה ושבעת הגמדים', 'תגברתי' את כוחו עם הזאב מ'כיפה אדומה', ושלחתי את שניהם לגלות מהו סוד המכשפות ואיך מחסלים אותן. לאמיתו של דבר, זו אני הייתי שם, לרגלי הר הפלסטיק שמפסגתו נשקף אליהם בית המכשפות...
כמה שנים מאוחר יותר כתבתי עוד ספר-מכשפות, מכשפה מקולקלת, שבו אני מזמנת למכשפות התמודדות שהן לא חלמו עליה: התמודדות עם מכשירים של בני אדם, או אם תרצו - עם הקידמה.
וספר מכשפות נוסף, כך נדמה לי, בדרך.