נחום גוטמן : מאחורי הספרים

פתחתי פה למצויירים 

אל הכתיבה הגעתי במקרה. בראשית שנות השלושים קיבלתי יום אחד הזמנה, באמצעות דיזנגוף, לנסוע לאפריקה הדרומית ולצייר דיוקן של ראש הממשלה, הגנרל סמאטס, בשביל מוזאון תל אביב. באתי להיפרד מחברי, יצחק יציב, עורך 'דבר לילדים'... הוא לחץ את ידי ברגש ואמר: נחום, אבל בלי ציורים ל'דבר לילדים' אתה לא נוסע. הוא לא רצה ש'דבר לילדים' ייצא בלי ציורים בכל ימי העדרי. שאלתי: איך? תכתוב מכתבים מהדרך ותוסיף להם ציורים, אמר יציב . ישבתי באפריקה הדרומית ושום מכתב לא יצא מתחת ידי. מה עשיתי? ציירתי ציור, אחר כך פתחתי פה למצויירים, אנשים או חיות, כדי להסביר לילדים מהו הדבר שציירתי. הוספתי להם באורים ושלחתי ליציב פרק אחר פרק, אבל לא ידעתי שאני כותב ספר. התחלתי לספר על הנסיעה לאפריקה. ואחרי שתארתי את הנסיעה, הוספתי גם סיפור ששמעתי באפריקה על אישיות חשובה מאוד- לובנגולו , שהיה מלך זולו. האנשים שהיכרתי באפריקה ושכתבתי עליהם היו אנשים באמת, גם החיות אינן בדייה ושמות המקומות נכונים. הם נמצאים על המפה. הכל היה אמת, אבל חלק בדיתי. למשל- שנמר עמד מעלי וליקק אותו- את זה בדיתי. כך התחיל 'לובנגולו מלך זולו', ספרי הראשון. אך לסיפור יש חוקים שונים מאשר למציאות, ולכל סיפור חוקים משלו. המספר הרוצה שסיפורו יהיה טוב, צריך ללכת אחרי הסיפור. אני, למשל, לא ידעתי מה יתרחש בפרק הבא. המשכתי לספר על לובנגולו וגם על אומלימו, שהיה ראש שבט אכזר באמת, גם האוצר היה באמת. את השאר בדיתי. אבל, שהאונייה שלנו טבעה בדרך חזרה- זו אמת. כשחזרתי לתל אביב הספר עוד לא נגמר. לא ידעתי אם להמשיך לכתוב- עד שראיתי שוטר תנועה קורא, בין סימן לסימן שהוא נותן לתנועה ברחוב, ב'דבר לילדים' את המשך הרפתקות לובנגולו כשחיוך רחב על פניו. הרגשתי הנאה על שהצלחתי לדבר גם אל לב המבוגרים וזה עודד אותי להמשיך לכתוב ולכתוב בקלות. השתחררתי מן הסיוט של כובד ראש בכתיבה ומן הדרישה הבלתי פוסקת לכתוב עברית מהוקצעת, מליצית ובנימה פדגוגית. לקחתי לעצמי חופש מלא, בלי גבולות של עבר ועתיד, מציאות ודמיון, והקלות באה לי, אולי, מפני שגם במלים אני אוהב לצייר. 

מתוך הספר 'בין חולות וכחול שמיים' סיפר נחום גוטמן ,כתב אהוד בן עזר הוצאת יבנה