מירה מאיר : מאחורי הסיפורים

צילום: איתמר רותם

מאחורי הסיפורים
רשימת ספרים
שאלות ותשובות
אלבום תמונות

מירה מאיר – 'האני האישי' בתוך חיי הקיבוץ ונופיו.

מרבית סיפוריה של מירה מעוגנים בנופי הטבע, בין העצים והשלוליות, ששום דבר מהם לא יכול היה להתרחש לא ברחוב וויזל, בתל אביב, ולא בשום מקום אחר שאינו יישוב חקלאי, ובחלק מן הטקסטים – נוף הקיבוץ וחיי הקיבוץ, ממש. ביצירות לילדים יש בדרך כלל חשיפה גדולה יותר של היוצר את חייו. יש בה פחות תחכום, ולפעמים הרבה אמת ביוגראפית. חלק מן היוצרים משמרים בה את ילדותם שלהם,(וראה : לאה גולדברג) ויש רבים אחרים המשמרים ביצירות הללו את חיי ילדיהם הפרטיים ולעיתים אף נכדיהם. מירה מאיר בחרה לחיות בקיבוץ, וממשיכה לקיים את הבחירה הזאת לאורך כל חייה מאז עלתה לקיבוץ נחשון , בכל שלב של חייה יכלה לעזוב את הקיבוץ ולבחור בדרך חיים אחרת, אך מרצונה ומבחירתה החופשית היא חייה כאן , לוקחת חלק במחוייבות ובדרכי החיים של הקיבוץ, ולצד אלה – שומרת את חלקת אלוהים הקטנה שלה ביחסיה האינטימיים עם בני משפחתה, ועם בעיותיה ועולמה שלה עצמה. יצירותיה המפורסמות שזכו למהדורות חוזרות ולעשרות אלפים של עותקים יצירות כמו 'הצב של אורן' שלולי' 'בגלל פודינג שוקולד' ואחרים מעוגנים, בנופי הטבע, ובחיי הקיבוץ מחד גיסא, וביחסים אינטימיים של 'אבא ילד', 'אמא ילד,' וילד עם רגשותיו וכאביו – כשאלה הם סיפוריה האינטימיים של מירה של דן ושל ארבעת ילדיהם מאידך גיסא.( אגב כל ארבעת הילדים מופיעים כגיבורים בסיפורים, שלושה מהם: בני אוסנת ואורן בשמם האמיתי ושרון- שסרב להופיע גלוי בסיפורים בשם רון). עד כמה חיי הקיבוץ הם מרכיב חשוב אשר מבלעדיו לא יכול היה הסיפור להתקיים בכלל – ניתן לראות בסיפור המופלא 'מתנת יום הולדת', זהו סיפור שלא רק נופיו הם נופי הקיבוץ אלא שהבעייה המרכזית של הסיפור קשורה בחיי הקיבוץ ובאופי יחסי ילדים הורים בתקופה הנתונה בקיבוץ. ואומנם, פתרון הבעיה, כמו גם יחסי הילדים בינם לבין הוריהם הם אינטימיים ובלעדיים למשפחת מאיר- ובמקרה דנן לבני, שהוא ילד חי וקיים – אך אותו יסוד אישי, אינטימי לא יכול היה להתקיים ללא הרקע והבעייה שהיא חלק מהווי הקיבוץ, וחייה של הכותבת אודותיו. הנוף המעוצב באקספוזיציה – נוף של חיים בטבע: אדמה בוצית, חורשת אורנים והרבה בוץ הדבק בנעליים, והבעיה הנוצרת בעקבות הנ'ל – הדרך הקשה בין בית ההורים בשיכון החדש לבית הילדים הם הם הבונים את עלילת הסיפור. המשפחה העומדת בפני חגיגת יום ההולדת של אבא, איננה קשורה לחיי הקיבוץ דווקא, אך רצונו של בני בבניית דרך קלה יותר לאבא (וגם לאמא) להגיע לבית הילדים, ובמילים אחרות – אליו, כמו גם, באופן מובלע יותר, דרך סלולה וקלה יותר גם עבורו, להגיע לבית ההורים מבית הילדים – על כל המשתמע מכך – מובילים אל הפתרון המיוחד הזה של המתנה של בני לאבא: שביל עשוי אדמה דרוכה ומהודקת וחול מפוזר עליה ומשני צדדיו – אבני שפה. שביל ללא בוץ וללא שלוליות, שביל שאפשר ללכת בו מהשיכון החדש עד לבית הילדים. זהו סיפור מופלא, המראה כיצד נוף הקיבוץ אינו רק נוף אלא חלק אימננטי מן העולם הרגשי של הילדים כמו גם של ההורים, וכמו שאומר אבא ל בני בסיום הסיפור: 'אני חושב שאני האבא היחיד בעולם שקיבל שביל במתנה'. אך אם נראה למישהו כי סיום הסיפור מעוגן בהרמוניה של בני המשפחה השמחים ביום ההולדת של אבא- צריך לקרוא את המשפט האחרון כדי להבין שלא היא: כל הארבעה עלו על השביל והלכו עד לבית הילדים וחזרה לשיכון, בלי להתלכלך'. 'חוט הלב' הנמשך בין בית הילדים לבית ההורים, כמו גם היחס המורכב והבלתי ניתן להפרדה בין החיים שמכתיב הקיבוץ לבין חייו של היחיד מעוצב בסיפור הזה תוך השלמה מלאה. הקיבוץ הוא חלק מעולמו של היחיד (בית הילדים, הניתוק מאבא ומאמא, המרחק הפיזי מהם ההופך למרחק נפשי וכ'ו) והיחיד הוא חלק מן הקיבוץ לא ניתן להפריד ביניהם, ובתוכם מתאפשרים היחסים האינטימיים של אדם עם עצמו ועם משפחתו הנוגעים ולא נוגעים בחיי הקיבוץ והכלל.

מירי ברוך קטע מדברים בערב לכבוד המשוררת