פניה ברגשטיין : מאחורי הספרים

סיפוריה ושיריה נכתבו אולי לבנה ולילדי קיבוץ גבת, אבל כולנו גדלנו על השירים שלה; התרגשנו מן התמימות של 'בוא אלי פרפר נחמד'; מן האהבה והמתיקות של 'הנה אמא הדוגרת/היא הולכת ומנקרת', 'יש בדיר טלה קטן/וכולו לבן לבן', או 'חיפושית לי קטנטנה/ הוי, כמה היא מסכנה!' שיריה חוגגים את הקולקטיב, עם טרקטור ועגלה ושובך יונים. 'היא היתה אי של תום עבור ילדי ישראל, שחומריו היו חומרי המציאות היומיומית הזמינה, אבל ניבט מהם עולם קסום ופלאי, של השתאות מקסמו של הקיים: הטלה, הפרה, קוביות המשחק והיונה. בשיריה, הכל מעניין, הכל חשוב', אומרת ד'ר עינת ברעם-אשל ממכללת בית ברל. מאז, העולם השתנה, החלום הציוני  התמים נעכר ואיננו, הקיבוץ הופרט ו'האוטו שלנו גדול וירוק' כבר מזמן לא מוביל ביצים וחלב לתנובה. ובכל זאת הספרים האלה ממשיכים ונדפסים במאות אלפי עותקים, כבר 60 שנה: רק לפני חודשים מעטים עוד כיכב 'רצתי, רצתי ונפלתי' ברשימת רבי המכר לילדים. 'בוא אלי פרפר נחמד' ניצל משיני הזמן בזכות המסר בן האלמוות החבוי בשורות המעטות: קריאה נואשת לקירבה, לחום ולמגע. אבל דמותה של פניה ברגשטיין הייתה עלומה, ורק מעטים ידעו את פרטי חייה ואת סיפורה הטראגי. היא נולדה ב-1908 ברוסיה הלבנה, ולמדה עברית בבית מאביה המורה. בגיל 22 עלתה לארץ והתיישבה בקיבוץ גבת עם בן זוגה, אהרון (ארק'ה) ישראלי. תחילה עבדה כמדריכת נוער, אלא שמחלת הלב הקשה, שהתגלתה אצלה בגיל 18, הגבילה אותה והיא נאלצה לעבוד במחסן הבגדים ובמתפרה. 'העבודה הזו היא אחד הדברים שמאוד תסכלו אותה', מספר דני הדרי, בן גבת. 'מצד שני, לאמנים חברי קיבוץ לא קל, ולא פעם הם מקבלים יחס מזלזל, אבל לא פניה: היא זכתה לכבוד והערכה גדולים, ערכה את עלון המשק וכתבה שירים לחגים ולאירועים'.

אף שהיום היא ידועה כמשוררת לילדים, היא כתבה רומן מרגש לנוער, 'בני וגיטה', ושלושה ספרי שירה למבוגרים. 'ניגונים', שירה הידוע ביותר, שביטא את געגועיה להוריה ולעולם שהושמד בשואה, הולחן בידי דוד זהבי והושר בפי עופרה חזה: 'שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי/ ניגונים, מזמורים שכוחים'. עשרות משיריה הולחנו, וחמישה מהם השתתפו בפסטיבלי הזמר של שנות השישים, לפני עידן הקדם-ארוביזיון.  פניה היתה דודתה של אמי, ובמשפחתו סיפרו תמיד על המחיר היקר של אהבתה לילדים; לידת בנה גרשון ב-1934 כמעט ועלתה לה בחייה. 'הלב מפרפר מגיל עת אזכור כי לא הרחק הייתי מאותו גבול אפל, אשר בעטיו הופכים תינוקות ליתומים- ואני חזרתי משם', כתבה לאחותה מיד אחרי הלידה. אף שנאסר עליה ללדת שוב, היא ייחלה כל העת לילד נוסף וכעבור 11 שנה העזה והרתה. ואולם התינוק מת עם לידתו, ומצבה של פניה בת ה-37 הידרדר מאוד. את חמש שנותיה האחרונות בילתה במיטה, מחציתן בבית החולים 'העמק' בעפולה, ומחציתן בבית. כל אותה עת המשיכה לכתוב: העולם שהיא תיארה- הפרפרים, האפרוחים הזהובים, התרנגולות המנקרות, ילדי הקיבוץ המזנקים לבריכת המים הצלולים- הכל התקיים מעבר לחלונה. 'אהבנו לבקר אצלה, החדר שלה היה תמיד פתוח והיינו משתפים אותה בחיינו, מקווים שתכתוב על כך', מוסיף דני הדרי. 'לחדר של הוריי היה קיר משותף לחדר של ארק'ה ופניה, ופעם ניגנתי בחליל, כנראה חזק מדי, והיא דפקה על הדלת ואמרה, דני, אתה מנגן מאוד יפה אבל אני לא מרגישה טוב. אחר כך כתבה על זה שיר'. 
ב-18 בספטמבר 1950 נפטרה פניה ברגשטיין, והיא רק בת 42. לבנה גרשון מלאו אז 16. הוא למד הנדסאות מכונות, וערב מלחמת ששת הימים, עמד להתחיל לנהל את 'פלסטרו', מפעל הפלסטיק של גבת שזה עתה הוקם. ב-6 ביוני 1967 לפנות בוקר חדר לארץ מטוס עירקי והופל מעל מאגר דלק שלידו ישנו חיילים. 'את גרשון זיהו לפי הגרביים שלו, שנשאו את המספר הסידורי שלו במכבסה של הקיבוץ', אומרת אלמנתו, פנינה ישראלי. בתם יונת הייתה בת עשר, אורית בת שש, וסמדר, רק בת תשעה חודשים. במותה השאירה פניה ברגשטיין חומר רב שלא התפרסם, ובעלה, שהיה בעצמו סופר ואיש רוח, ערך והוציא לאור עשרה ספרים נוספים שלה. 'ראיתי מחובתי וכתפקיד חיי להציל משיכחה את יצירתה', נהג לומר.

רשימתה של אילת נגב פורסמה לראשונה  ב'ידיעות אחרונות' בשנת 2008 , במלאת מאה שנים להולדת המשוררת.