אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

נאוה סֵמל : מאחורי הספרים

'הילדה ההיא' מספרת כשאני כותבת סיפור לילדים אני לא יודעת שאני כותבת סיפור לילדים. אני יודעת רק שאני כותבת סיפור. אולי מפני שכאשר אני כותבת הילדה שבתוכי - זו שסיפרה סיפורים עוד לפני שידעה להניח אותיות על הנייר - פשוט מספרת לעצמה. הילדה שבתוכי – בואו נקרא לה לרגע 'הילדה ההיא' - סיפרה לעצמה סיפורים בחושך כשאחזה בידו של אחיה הגדול. שניהם עמדו מול החלון השחור והריק, ולמרות שהיא הייתה קטנה ממנו, היא דווקא שמרה עליו, והסיפור עזר לשניהם להאמין שעוד מעט תיפתח הדלת והבית יתמלא בקולות ובצלילים. כשהילדה ההיא הלכה ברגל לשיעור פסנתר, מרחק גדול מהבית שלה,היא כל כך פחדה שתלך לאיבוד, ולכן סיפרה לעצמה סיפור כדי שתמצא את הדרך בחזרה. הילדה ההיא סיפרה סיפורים לחברים שהמציאה לעצמה בראי הגדול שהיה תלוי בבית של סבא וסבתא שלה, שלא דיברו עברית, והיא סיפרה לעצמה סיפורים כשהייתה בודדה, כשהייתה עצובה, כשהעולם נראה לה מקום מאיים ומסוכן. אחר כך היא לימדה את עצמה לספר אותם גם כשהיא שמחה. הילדה שהייתי גדלה בתל אביב, על גדות הירקון, כשזה היה עדיין נחל פרא ועל גדותיו צמחו קני סוף מהם היו מכינים עפיפונים. זו הייתה תל אביב של גבעת הכלניות לפני שהפכה לשיכון בבלי ושל שיכוני עולים ומגרשי חול. זו הייתה תל אביב שישנו בה על הגגות בלילות חמסין, ודיברו זה עם זה בין המרפסות שכיסו את העיר כמו עיניים גדולות. הילדה ההיא חשבה שתל אביב היא העיר הכי גדולה בעולם, מפני שלא ראתה עד אז שום עיר אחרת, ובשבילה כל מה שהיה מעבר לירקון נחשב לעולם הגדול. אם התיאור הזה נשמע מתוק מדי, מתגעגע מדי, זה רק מפני שכל מקום בו עוברת ילדותו של אדם הוא מקום כמעט מושלם - אם לא באמת, אז לפחות בזיכרון. אולי ילד בעיר הגדולה של היום יתגעגע יום רחוק אחד לתל אביב שהיא רק שלו ויספר לילדים שלו רק עליה. זרעי הסיפורים של הילדה ההיא נבטו בתל אביב, אבל לא רק בתל אביב. רבים מהסיפורים צמחו דווקא מכל מה שלא היה בתל אביב; נהר קפוא, פתותי שלג נערמים על צמרות אשוחים, הרים שכיפותיהם לבנות ושמיים עם אור כחלחל. הסיפורים אספו לתוכם את כל מה שהביאו איתם ההורים והסבים מהמקומות הרחוקים והקרים שבהם עברה עליהם ילדותם שלהם. בלילות, כשלא הייתה מסוגלת להירדם, היא בחרה לספר לעצמה אגדות. אולי מפני שתל אביב צעירה מכדי שיצמחו בה קסם ומסתורין ולה לא הייתה סבלנות לחכות. היא קיוותה שהקסם יפעל ולכן סיפרה לעצמה על נסיכים ומלכים, למרות שבתל אביב חיו רק אנשים פשוטים, רובם עולים חדשים, כמו ההורים והסבים. וכשהייתה נתקלת ברחוב בעגלה עם החמור של מוכר הסמרטוטים, היא הודיעה לכולם שראתה מרכבת זהב. מסביבה היו הרבה אנשים מבוגרים שהורו לה לשתוק. לפעמים היא נעלבה, אבל הסיפורים המשיכו לצאת ממנה בלי שליטה. רק כשהתבגרה בעצמה, הבינה שאלה שהקיפו אותה כיסו את הסיפורים שלהם בשתיקה, מפני שהיו כואבים כל כך, עד שבלתי אפשרי היה לספרם. הם אמרו לה שלספר סיפורים זה כמעט כמו לשקר, אבל בשבילה, כל מה שסיפרה, מרגע שסיפרה, הפך לאמיתי. היא סיפרה לעצמה על מה שיכלה להיות, או שרצתה להיות, ובעיקר על מה שלעולם לא תהיה. הסיפורים שהיא מספרת היום הם לילדים, וגם לילדים בתחפושת של מבוגרים. כך או אחרת, הילדות שלה נמצאת בכל הספרים הכתובים וגם באלה שעדיין לא נכתבו. הילדה ההיא רוצה להמשיך ולספר. שרק יניחו לה, כי יש לה עוד סיפור אחד או שניים. עכשיו אפשר לחזור ולקרוא לה 'הילדה שבתוכי'. זו שמניחה אותיות על הנייר ועדיין מקווה שהקסם יפעל. עד היום אני די נבוכה כשאומרים עלי 'סופרת'. הייתי מעדיפה לקרוא לעצמי 'מספרת'.
 
מתוך הקובץ 'סופרים מספרים' בעריכת מירי ברוך, הוצאת קוראים 2000.