אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

יהודה אטלס : מאחורי הספרים

איך נקשרים השירים והסיפורים שלי לזכרונות ילדות
השירים והסיפורים שאני כותב, הם לפעמים דברים שאני זוכר מאז שהייתי ילד, לפעמים הסתכלות על הילדים שלי, לפעמים - על ילדים אחרים, לפעמים - על אנשים שהם כבר מזמן לא ילדים. גם כשהדברים באים מהתבוננות באחרים, כולם נקשרים איכשהו לילדות שלי. אני כותב בעיקר בחרוזים. לא רק שירים אלא גם סיפורים בחרוזים. ששת הספרים האחרונים שלי הם סידרה של 'סיפורים מפולפלים לקטנים ולגדולים'. מתי זה התחיל? בילדות. רוב ספרי הילדות שלי היו מחורזים. וגם בסיפורים שהיו כתובים בפרוזה היו קטעים מחורזים, בעיקר כאלה שיש בהם חזרות או נוסחאות מאגיות.

הספר הראשון שהיכרתי בחיי, אולי בגיל ארבע, היה 'לימפופו', תרגום של נתן אלתרמן לעיבוד של קורניי צ'וקובסקי הרוסי ל'דוקטור דוליטל' של יו לופטינג, עם ליתוגרפיות של יהושע קוברסקי. 'רופא נפלא הוא אויזמר,/ בצל אלון עתיק הוא גר. / הוי בוא קהל והתרפא נא,/ השור מהר, הדוב עלה נא!/ פרפר ציפורת ופרפרת,/ תולעת משי חפרפרת,/ בואו הנה!/ מכולכם יסיר מכאוב/ דוקטור אויזמר הטוב'. אחרי כמה פעמים שקראו באוזני את הספר כבר ידעתי אותו על-פה. כשהיו מזדמנים אורחים נדירים אל הבית שלנו במושב, היו מזמינים את 'הילד' להראות להם איך הוא מדקלם את כל הספר, לפי הציורים, בלי אף שגיאה, מההתחלה עד הסוף.

נעבור לתכנים, לזכרונות אחרים ולאופן שהם נקשרים לדברים שכתבתי. אתחיל אולי מזה שהייתי ילד שאהב סיפורים. לעומת זה, הדבר האחרון שהורי רצו וידעו היה לספר סיפורים. הם היו אנשים עסוקים מאוד ועייפים תמיד מעבודת המשק, ובעצם לא ידעו הרבה סיפורים. הסיפורים שהכי רציתי לשמוע היו על גנבים ושודדים. מה לעשות, לשני הורי ביחד היו בדיוק שני סיפורים כאלה מהילדות שלהם בוולדימיר ווֹלנסק שבפולין ובקישינב שברומניה-רוסיה. אבל אני ביקשתי עוד סיפורים ואז בא, בעיקר מצד אבא, הסיפור הכי מעצבן בעולם: פעם אחת היה ילד שלא אהב לאכול גבינה. אז בגלל שלא אכל מספיק גבינה היו לו שיניים חלשות. הסיפורים האלה היו, כמו שאומרים היום, מביאים לי את הסעיף. סיפורים חינוכיים שקופים, שמצביעים על מה שלא בסדר אצלי. אז ברבות הימים, אחרי הרבה הרבה שנים, נולד מזה השיר 'אבא'לה בוא' (בספר 'ורק אני לא'), שמראה כמה מעצבן לשמוע סיפורים חינוכיים.

נולדתי וגדלתי במושב. שישים משפחות. יחסית מעט ילדים באותה שיכבה. פרות, תרנגולות, סוסים, חמורים, עבודה, עבודה, עבודה. צרכניה, מחסן ביצים, מחסן אספקה, מחלבה. זהו. להרגשתי אז - גם היום - חייתי במקום נידח, שלא קורה בו שום דבר ושנורא משעמם בו. להזכיר לכם: טלפון היה אז רק במזכירות. אוטו-משא אחד בכל המושב. אוטובוס נכנס למושב פעמיים ביום, פעם בבוקר ופעם בערב. היינו מבודדים כל-כך. ואנשים שמבודדים לְמה הם מתגעגעים: שתהיה איזו נקישה בדלת, שיבוא מישהו. שיהיה עם מי לדבר, שתישבר השיגרה. כולם היו עניים, לא היה כסף, אז גם צעצועים היו לנו רק בקושי. אז אם יבוא אורח, אולי הוא יביא מתנה. ההורים שלי תמיד הזהירו אותי: כשבאה הדודה זה לא יפה ישר לרוץ ולשאול אותה 'מה הבאת לי?' זה לא מנומס. קודם תשאל אותה מה שלומה ואיך היא מרגישה. כאילו שאיכפת לי מה שלומה ואיך היא מרגישה. העיקר שתיתן כבר את המתנה. מזה נולד ברבות הימים השיר 'אל הבית באה גברת'.

על יד עין-עירון, הכפר שבו גדלתי, ישנה מושבה. קוראים לה כרכור. היום זה מקום מאוד מבוקש, אבל אז - לא מי יודע מה. אבל בעיני, בהשוואה לעין-עירון - כרכור תמיד היתה פאריז. מה היה בכרכור?בית-הספר שלנו, שני קיוסקים, שלוש חנויות, גלידה, מאוחר יותר גרעינים. בית קפה ושני בתי קולנוע. אחד לקיץ , בלי גג, 'קיצי' היה כתוב עליו, אבל בלי ניקוד, אז חשבנו שזה 'קִיצִי'' והשני לחורף, סגור, 'אוריון'. מול הקולנוע הסגור היתה מכולת. בעל המכולת היה אדון קרמן. איש מאוד נחמד. לאדון קרמן היו שני ילדים. אחד גדול ממני, אמנון, והשני דני, שהיה צעיר ממני בשנתיים וחצי, והיום הוא מאייר ידוע. אנחנו לא היינו חברים, כי אני לא הולך להיות חבר של איזה תינוק. אבל, לאבא שלו היתה מכולת. והדבר שהכי אהבתי לאכול אז - בעצם, עד היום - הוא משהו שהיום קוראים לו קרמבו. אז קראו לזה 'ראש כושי'. אז הייתי בטוח שדני יושב כל היום אצל אבא שלו במכולת ואוכל ראש-כושים בלי לשלם. מזה נולד, לימים, השיר 'אני חושב שהכי טוב להיות/ ילדים של בעלי קיוסקים וחנויות'.

הזכרתי מכות. 'רחוק מהבית/ קיבלתי מכות/ מילד גדול/ והתחלתי לבכות.// בדרך הביתה/ הבכי נחלש,/ ראיתי את אמא/ - התחיל מחדש'. הילד הזה הייתי אני. באמצע המושב שלנו היתה בריכה גבוהה. לידה היינו משחקים. שם היינו חוטפים ת'מכות מהילדים הגדולים והחזקים. אני הייתי ילד שלא ידע להרביץ. אבל לחטוף הייתי חוטף. ילד שלא יודע להרביץ ההורים אומרים לו: 'אם מרביצים לך - תחזיר'. עצה שלא עזרה עוד אפילו לילד מוכה אחד. הוא אומר לעצמו: אם אני אחזיר, אני אחטוף עוד יותר. אז אומרים לו: 'אם אתה לא יודע להרביץ, לפחות תברח'. אבל מה לעשות שהילדים שמרביצים תמיד גם רצים הכי מהר. אז מה נשאר לי לעשות? ללכת הביתה בוכה. כמה זמן אפשר לבכות? חמש דקות גג. אחרי חמש דקות לא כואב לי ואני פוגש ילד ומשחק איתו. מגיע הביתה כעבור שעתיים, רואה מרחוק את אמא - וכל הדמעות פורצות מחדש. למה? כי אני רוצה שאמא תרחם עלי. שתדע שאני הילד הכי מיסכן בעולם, שתחבק אותי ותנחם אותי. הנושא הזה, של אלימות בין ילדים לבין עצמם ואלימות כלפי ילדים, מצד הורים, חוזר כל פעם בשירים ובסיפורים שלי. כמי שזוכר איך זה לקבל מכות, אני לא אחדל אף פעם להילחם באלימות. בסיפור 'ילד נושך' אחד מתוך תשעה בספר סיפורים בשם זה, אני מספר איך הייתי נושך מפני שלא ידעתי להתגונן. אבא שלי הוציא ממני את הנשיכות פשוט במכות; מאז שהרביץ לי, אף פעם לא נשכתי. נו, אז תגידו, הנה, מכות עוזרות. כן, הן עזרו: הפסקתי לנשוך, אבל גם הפסקתי קצת לאהוב את אבא שלי. אסור להרביץ לילדים. בשום אופן. אל תדאגו, כבר מזמן סלחתי לאבא שלי. הכל בסדר.

כשאני נפגש עם ילדים הם תמיד שואלים אותי איזה שיר מהשירים שלי אני הכי אוהב. אני אומר להם שאני אוהב את כל שירי אותו הדבר, כמו אבא שאוהב את ילדיו אותו הדבר. אם הם מתעקשים אני בכל זאת מצביע על שיר אחד, שאני אוהב אוהב מאוד-מאוד. זה השיר 'את תפוח האדמה/ שצלינו במדורת ל'ג בעומר/ אף אחד לא אכל / כי הפך לגחל'. אני אוהב אותו כי אני נורא אוהב אש ועשן. לכן, ל'ג בעומר היה החג הכי יפה של ילדותי. במושב שלנו היו עושים מדורה בגובה שישה מטר. כל המושב היה בא. היו עושים מעין מיפקד, עם איזו פקודת יום. לראות את המדורה ההיא בוערת זה היה מחזה מרהיב. חוץ מזה, זאת היתה הפעם היחידה בשנה שבה ההורים הירשו לנו לא לחזור הביתה כל הלילה. אז היינו עושים אחר-כך מדורות קטנות, עם קפה ותפוחי-אדמה. ולך תדע כמה התפוח-אדמה צריך לשכב שם בפנים. ברוב המיקרים כשהיינו מגיעים אליו הוא כבר היה גחל.

ואני רוצה לסיים בשיר על אהבת הספרים. להזכיר לכם, שפעם, לפני הרבה הרבה שנים, כשעוד לא היו טלוויזיה, חוגים, מחשבים, אינטרטֶנט - היו ספרים. הספרים היו הצינור היחיד שלנו אל העולם, אל התרבות והאמנות, אל המידע, אל העובדה שמחוץ למקום הקטן שלנו חיים אנשים וקורים דברים. במושב היו ארבעה ארונות של ספרייה. עד היום אני זוכר את הריח של הספרים. זה, לטעמי, הבושם הכי נפלא בעולם. אני הייתי קורא כל יום שני ספרים, לפחות.

אז - 'יושב מאוחר בערב על יד השולחן, / ולא יכול להפסיק לקרוא את הספר,/ עד שאמא אומרת: מספיק! / מחר צריך לקום לבית-ספר!/ אז קודם: 'רק לגמור את הפרק', / ואחר-כך 'רגע' ו'תיכף' ו'מייד',/ וכשמגיע פרק חדש אני קצת מסתיר עם היד. וכשהיא כבר כועסת/ ויותר אני לא יכול,/ תמיד אני שואל/ אם יש עוד משהו לאכול'.