יהודה אטלס : שאלות ותשובות

איזה מין ילד היית בילדותך?

הייתי ילד די רגיל, ביישן, שלא מתבלט. היתה לי בעייה קשה עם אלימות. אני לא ידעתי (ולא יודע עד היום) להרביץ ולא הייתי מסוגל להגן על עצמי. לכן, כשעשו לי משהו רע במיוחד, הייתי נושך. אבל, בלנשוך יש בעייה: בהתחלה אתה נושך מתוך התגוננות; בסוף אתה נושך כי זה כיף לנשוך. בסיפור 'ילד נושך', בספר בשם זה, אני מספר בלי להסתיר על כל העניין ההוא ואיך אבא שלי הוציא ממני את ההרגל הזה במכות.

מה, חטפת מכות מההורים שלך?

נדמה לי שבתקופה ההיא כל הילדים חטפו מכות מהוריהם. ככה היו מחנכים אז. אמי לא היתה מכה אותי, רק מטיפה לי מוסר. את המכות קיבלתי מאבא שלי, שהיתה לו יד כבדה ומחוספסת, והמכות שלו - רק בטוסיק - כאבו נורא. הוא היה אומר שמכה בישבן המרופד כואבת אבל לא גורמת נזק.

לדעתך, זה בסדר להרביץ לילדים?

בשום אופן לא. אסור להרביץ לילדים! כשהורה מכה ילד הוא מעביר לו מסר מאוד שלילי: שמה שקובע בעולם זה כוח, שלהרביץ זה בסדר. ילד שחוטף מכות בבית עלול להיות ילד אלים בעצמו. הוא לוקח דוגמה אישית מהוריו. מה שעשו לו הוא עושה לאחרים.

איך ומתי התחלת לכתוב לילדים?

התחלתי כשהייתי בן 37, אבא לשני ילדים. השירים התחילו כשרציתי לשמור ולזכור את הדברים שקרו לילדים שלי, וגם מתוך אהבה-קנאה ספרותית במשורר יורם טהרלב, שהוא גם חבר שלי, שהוציא אז את ספרו הראשון הנפלא 'משק יגור, טיוטה'.

האם לכתוב שירים וסיפורים זה קשה או קל?

לי זה קשה מאוד. זה לכתוב ולמחוק, לכתוב ולמחוק. כתיבה של סיפורים ושירים היא אמנות. ובאמנות משתדלים לחתור לשלמות. אני רוצה שמה שאני כותב יהיה הכי טוב בעולם. לא בשביל להשוויץ, אלא כדי שזה יהיה אמין ויעבור טוב יותר אל הקוראים.

אבל, נראה, כאילו השירים שלך החליקו לך מהשרוול?

אם ככה זה נראה, סימן שעבדתי עליהם קשה. כדי שמשהו ייראה טבעי, אמין, פשוט, לקוח מהחיים, צריך לעבוד עליו הרבה.

על מה אתה כותב?

בעיקר על חיי יומיום של ילדים, על בעיות וקשיים, על רגשות, על יחסיהם עם עצמם ועם אחרים. אני לוקח תמיד את הצד של הילד.

למה דווקא על בעיות?

כי זה מה שמעניין אותי. אני חושב שלהיות ילד, בצד הדברים הנפלאים שיש בילדוּת, יש גם הרבה קשיים. הילדוּת היא בהחלט תקופה בעייתית. ילדים נתקלים, פעמים ראשונות בחייהם, בדברים שהם עדיין לא יודעים איך להתמודד עימם: אלימות, אי-צדק, חבלות ופציעות, קינאה, שינאה, ריב הורים, קשיי הסתגלות ולימוד, מה לא. וזה מאוד כואב.

אם אתה כותב על בעיות של ילדים, אז איך זה שאנחנו קוראים את השירים שלך וצוחקים?

זהו בדיוק. יש בשירים הומור. מה זה הומור? זו, ראשית כל, היכולת שלנו לצחוק מעצמנו, לראות גם את הצדדים המגוחכים והלא נחמדים שלנו, גם את הפשלות והכישלונות. אם אתה צוחק על עצמך, אתה מקבל את עצמך.

האם אתה מנסה לחנך את הילדים הקוראים דרך השירים והסיפורים שלך?

בהחלט לא. האמת, אני אוהב במיוחד סיפורים לא-חינוכיים, כי הם בדרך-כלל מגלים לנו את האמת. אפילו עיבדתי כמה מהם לילדים בספרי. דוגמה: 'הילדה עם המדליות' ו'שיעור בחשבון' - גם הסיפור וגם הספר.

אז אין בספריך מסרים?

כל יוצר מטמיע בדברים שהוא כותב את האופי שלו, את ראיית העולם שלו. בספרים שלי משתקפים הדברים שאני מאמין בהם, כמו גילוי-לב, אמירת אמת, התנגדות נחרצת לכל אלימות שהיא, הקשבה לזולת, חשיבות ההומור בחיינו.

איזה ספר ילדים אתה הכי אוהב?

את 'פו הדוב' ואת 'הבית בקרן פו' של הסופר האנגלי א. א. מילן. אלה בעיני הספרים הכי נפלאים בעולם.

למה?

כדי לקבל תשובה לשאלה זו תצטרכו לקרוא את הפרק על מילן ו'פו' בספר שכתבתי למבוגרים, שייצא לאור בעוד כמה חודשים, על כארבעים סופרים לילדים, ועל יצירתם, שנקרא 'ילדים גדולים'.

מה, גם ילדים יכולים לקרוא ספר למבוגרים?

בהחלט. כמו שכל מבוגר יכול לקרוא בספרי הילדים שלי ולמצוא בהם את עצמו היום, כך כל ילד יוכל לקרוא את ספרי למבוגרים. בעצם, כל הספרים שלי הם לכו-לם.