אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
 

גליה עוז : שאלות ותשובות

איזה מין ילדה היית? האם ידעת כבר בילדות שתהיי סופרת?

גדלתי בכפר קטן שקראו לו קיבוץ. אפשר היה להסתובב יחפים, מסביבנו היו שבילים ומדשאות והבתים אף פעם לא היו נעולים. אבל הגבולות הפיזיים היו מאוד ברורים: בערב החושך היה יורד, ואנחנו היינו מוקפים בשדות. היה אוטובוס שלקח אותנו לעיר הקרובה, אבל הוא נכנס לקיבוץ רק פעמיים ביום. בשנים הראשונות, היו בכיתה שלי רק שמונה ילדים, כי הקיבוץ היה קטן מאוד. כמעט לא צפינו בטלוויזיה, כי היה אז רק ערוץ אחד, והערוץ הזה היה משדר סרטים מצויירים ותוכניות לילדים במשך חצי שעה או שעה בכל יום, וזהו.

כדי לא להשתעמם הייתי קוראת בלי סוף, אפילו בזמן השיעורים בכיתה - הייתי מחביאה את הספר מתחת לשולחן, על הברכיים, וככה קראתי. לא ידעתי אז שאהיה סופרת לילדים. אני בכלל לא זוכרת שטיפחתי שאיפות גדולות. אבל כבר אז כתבתי: הייתי מפרסמת עיתון שבועי, שאותו תליתי על לוח המודעות בכיתה, והילדים היו מצטופפים ליד הלוח כדי לקרוא. אין לי מושג מה כתבתי, אבל אני זוכרת שניסיתי להצחיק. 

מתי התחלת לכתוב לילדים?

זה לקח הרבה שנים. למדתי קולנוע וביימתי סרטים תיעודיים. הכתיבה לילדים השתלטה עלי לאט לאט, והפכה להיות סדר היום המרכזי שלי. בהתחלה כתבתי לקטנטנים, אחר כך נוצרה סידרת 'שקשוקה', ואחרי חמש שקשוקות השתלט עלי מייקי (הספר בעל השם הארוך 'אני מייקי - ילד שמתעצבן לפעמים ועושה שטויות, ויש גם ילדה אחת, קשת, ולכלב שלה קוראים סנופ'). 

האם את פוגשת את הקוראים שלך?

כן! אני מוזמנת לעתים קרובות לבתי ספר ולספריות. אני מספרת על הספרים ועל הילדות שלי בקיבוץ ועל הכתיבה, ולפעמים מתפתחת שיחה מעניינת מאוד בכיתה. תמיד מעניין לשמוע ילדים. השאלות שלהם אף פעם לא מפסיקות להפתיע אותי. יש ימים שאני חוזרת הביתה בתחושה שקיבלתי פרס - לשמוע מקרוב אנשים צעירים, לקבל הצצה לחיי הנפש שלהם. 

מה תוכלי לומר להורים ולמחנכים?

אני רוצה לפנות בבקשה להורים ולמחנכות: תקראו לילדים ספרים בהמשכים, לפני השינה, בכיתה, בהפסקת אוכל. תקראו מתי שאפשר, ותתעקשו על ספרים שאתם בעצמכם אוהבים. זה לא רק חינוך לאוריינות. זה הבילוי הכי יפה, הכי מקרב והכי מעצים ילדים.