אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
לאה גולדברג
מיכאל אֶנְדֶה
אסטריד לינדגרן
ז'ול ורן
סֶלמָה לַגֶרלֶף
ג'ונתן סוויפט
ע. הלל
וילהֶלם בּוּש
פמלה טראוורס
ארנולד לובל
אֵיזופּוֹס
טובֶה יֶנסון
 

מומו

מאת: מיכאל אֶנְדֶה
או- הסיפור המוזר על גונבי הזמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב
מגרמנית: חנה טויגסלר


החלק הראשון של הספר הנפלא הזה, מוקדש למומו, הילדה המיוחדת במינה, ולחברים שלה.
החלק השני מוקדש לאדונים האפורים, גנבי הזמן,  והחלק השלישי מוקדש למאבק בינם ובין מומו. 
קטע הקריאה לקוח מהחלק השני. 

הוצאת זמורה ביתן

 

החשבון כוזב ובכל זאת מתישב


החלק הראשון של הספר הנפלא הזה, מוקדש למומו, הילדה המיוחדת במינה, ולחברים שלה.
החלק השני מוקדש לאדונים האפורים, גנבי הזמן, והחלק השלישי מוקדש למאבק בינם ובין מומו.
הפרק שלפניכם לקוח מהחלק השני.

יש סוד אחד גדול, שהוא עם זאת עניין של יום יום. כל בני האדם שותפים בו, כל אחד מכירו, אבל רק בני אדם מעטים מאוד נותנים עליו אי-פעם את דעתם. רוב האנשים מקבלים אותו סתם כמות שהוא, ואינם תוהים עליו כהוא זה. והסוד שמדובר בו הוא הזמן. 

למדידתו יש לוחות שנה ושעונים, אבל אין זה מלמד אותנו הרבה. שהרי, כידוע לכם, יש ששעה אחת וחידה נראית בעינינו כנצח, ולעומת זאת אפשר ששעה אחת תחלוף כהרף עין. הלא זה תלוי בחוויות שחווית באותה שעה. כי זמן הוא חיים והחיים שוכנים בלב.

ודווקא זאת היטיבו להבין האדונים האפורים. לא היה עוד מי שידע כמוהם את ערכה של כל שעה, כל דקה, אפילו כל שנייה של חיים. אך היתה להם הבנה בדבר לפי דרכם, כדרך שעלוקות מבינות בענייני דם. ולפי דרכם - פעלו בהתאם לכך. 

היו להם תוכניות משלהם לגבי זמנם של האנשים. והיו אלה תוכניות מפליגות לכת, שהוכנו בדקדקנות. מעל לכל הקפידו מאוד שלא יושם לב לפעילותם.בלי להתבלט התחפרו בחיי הכרך הגדול ובחיי יושביו, ומיום ליום הרחיבו את גבולם וקנו שליטה בנפשות האנשים. 

הם הכירו כל אדם שבא בחשבון לצורך כוונתם, ימים רבים בטרם שיער זאת האיש שיוכלו לצוד את נפשו. אף הם מצידם סייעו לכך, שרגע זה אומנם יבוא. ניקח נא למשל את מר פוסי, הספר. הוא לא היה אמן תסרוקות נודע לתהילה, אך היה אדם מכובד ברחובו. לא היה עני ואף לא עשיר. היתה לו מספרה קטנה באמצע העיר, ובה העסיק נער אחד, שוליה. 

יום אחד עמד מר פוסי בפתח מספרתו וחיכה ללקוחות. הנער יצא לחופשה ומר פוסי היה לבדו. עמד והביט איך יורד ומפכפך הגשם ומקיש ברחוב. היה זה יום אפרורי ובנפשו של פוסי שרר מזג אויר עכור. הנה, כך חולפים להם חיי, הרהר בליבו, והם יוצאים בקרקוש מספריים, בשיחות בטלות ובקצף סבון. מה לי בעצם מכל קיומי? וכאשר אמות באחד הימים, יהיה כאילו לא הייתי מעולם...
כל חיי הוחמצו, חשב מר פוסי, מי אני בסך הכל? ספר קטן - זה מה שיצא ממני. אילו יכולתי לנהל חיים ראויים לשמם, כי אז הייתי אדם אחר לגמרי. 

מהם חיים ראויים לשמם וכיצד עליהם להתנהל, לא היה ברור למר פוסי, ורק תיאר לעצמו משהו חשוב, משהו עם הרבה מותרות, כפי שרואים תמיד בכתבי עת מאויירים. אבל, חשב בעוגמת נפש, למשהו כזה אין עבודתי מניחה לי זמן פנוי. ובשביל חיים ראויים לשמם צריך אדם שיהיה לו פנאי. שיהיה פנוי וחופשי. ואילו אני שבוי כל ימי לקרקוש מספריים, שיחות בטלות וקצף סבון. 

אותו רגע קרבה ובאה מכונית נאה, צבעה אפור, ועצרה בדיוק לפני מספרתו של מר פוסי. אדון אפור יצא מתוכה ונכנס למספרה. הוא הציג את תיקו האפור כעופרת על השולחן שלפני הראי, תלה את כובעו העגול והנוקשה על קולב הבגדים, התישב בכיסא הגילוח, הוציא מכיסו פנקס קטן והתחיל מדפדף בו, כשהוא מקטר עשן בסיגרו הקטן, האפור. מר פוסי סגר את הדלת, כי לפתע נעשה קר מאוד בחלל הקטן של המספרה. היה זה מין קור בלתי רגיל.



במה אוכל לשרת? שאל, מבולבל, תגלחת או תספורת? ומייד קילל את עצמו בליבו על שדיבר בחוסר נימוס, שכן לאדון היתה קרחת מבהיקה.
לא זה ולא זה, אמר האדון האפור וקולו נשמע חסר צליל באופן מוזר, כביכול גם הקול אפור כאפר.
באתי מטעם בנק חסכונות הזמן. אני סוכן מספר רש'ת/384/ב'. ידוע לנו שיש ברצונך, אדוני, לפתוח אצלנו חשבון חיסכון. 

זה חידוש בשבילי, אמר מר פוסי והתבלבל עוד יותר, לומר את האמת, אפילו לא ידעתי עד כה שקיים מוסד כזה. ובכן, עכשו אתה יודע, ענה הסוכן קצרות. הוא דפדף בפנקסו הקטן והמשיך. הלא אתה הוא מר פוסי הספר?  נכון מאוד, אני השיב מר פוסי. ואם כן, אני נמצא במקום הנכון, אמר האדון האפור וטרק את פנקסו, אדוני מועמד אצלנו. הכיצד? שאל מר פוסי, עודו משתומם. 

ראה נא, מר פוסי היקר, אמר הסוכן, אתה מבזבז את חייך על קרקוש מספריים, שיחות בטלות וקצף סבון.
כאשר תמות באחד הימים, יהיה זה כאילו לא היית מעולם. אילו היה לך זמן פנוי לנהל חיים ראויים לשמם, כי אז היית אדם אחר לגמרי. כל מה שנחוץ לך איפא הוא זמן. האם צדקתי? 

הוא הדבר שחשבתי עליו זה עתה, מלמל מר פוסי וחש צמרמורת, כי למרות הדלת הסגורה הלך הקור וגבר. ובכן, הרואה אתה, ענה האדון האפור ומצץ בקורת רוח את סיגרו הקטן, אבל מהיכן לוקחים זמן?
נמצא שצריך לחסוך אותו. אתה, מר פוסי, מבזבז את זמנך בחוסר כל אחריות......אילו למשל התחלת לחסוך כבר לפני עשרים שנה, והיית חוסך יום יום שעתיים בלבד, הרי בשנת חייך הששים ושתים- הינו לאחר ארבעים שנה בסך הכל, היו עומדות לרשותך עשרים ושישה מיליארד ותשע מאות ועשרה מיליון ושבע מאות ועשרים אלף שניות. הוא הוציא את עפרונו האפור ורשם את הסכום על הראי:
26,910,720,000 שניות.



עיניך הרואות, פוסי, אמר הסוכן וחייך חיוך דק, זו הפעם הראשונה, הסכום היה גדול אז למעלה מפי עשרה מכל שנות חייך. שקול נא בדעתך האם אין זו הצעה כדאית? אכן כדאית היא, אמר מר פוסי בנפש רצוצה, כדאית למעלה מכל ספק. מזלי הרע הוא שלא התחלתי לחסוך מכבר. רק עכשו העניין מחוור לי במלואו, ועלי להודות - אני מיואש! 

לכך אין שום יסוד, השיב האדון האפור בקול רך, לעולם לא מאוחר מדי. אם תרצה, תוכל להתחיל עוד היום. ראה תראה, העניין כדאי. כלום אפשר שלא ארצה! קרא מר פוסי, מה עלי לעשות? 
.
אבל ידידי, ענה הסוכן וזקף את גבותיו, הלא אתה יודע בוודאי איך חוסכים זמן. עליך לעבוד,למשל, יותר מהר, ולהשמיט את כל המיותר. במקום להקדיש לכל לקוח חצי שעה, תיתן לו את השרות ברבע שעה בלבד. תימנע משיחות גוזלות זמן. את השעה היומית אצל אמך הזקנה תקצר לחצי שעה. ובכלל, מוטב להכניסה לבית אבות טוב וזול, שבו ידאגו לה, ובכך כבר תחסוך שעה שלמה ליום.כדאי. 

את התוכי שאין בו תועלת, עליך לסלק. את העלמה דריה תבקר רק אחת לשבועיים, אם ביקור כזה בכלל הכרחי. והשמט את רבע השעה של הרהורים ליד החלון על היום שחלף. אך קודם כל אל תבזבז כל כך הרבה מזמנך על זמרה וקריאה, כל שכן על פגישות עם אלה הקרויים ידידיך..... כדאי.




לאחר שנעלם האדון האפור, נמחה זכר הפגישה איתו מזכרונו של מר פוסי, ונדמה היה לו שאת ההחלטה לחסוך זמן, קיבל מרצונו החופשי. הוא תחיל לחסוך זמן, ועצבנותו הלכה וגדלה, כי מכל הזמן שחסך, אף פעם לא נשאר לו כלום. כך קרה לאנשים רבים בכרך הגדול, שהחלו 'לחסוך זמן'. איש מהם לא הבחין כי ככל שהוא חוסך יותר זמן, הולכים חייו ונעשים דלים וצוננים יותר. כי זמן הוא חיים והחיים שוכנים בלב, וככל שהרבו האנשים לחסוך אותו, כך היה להם פחות ממנו.


Loading...