אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
 

פוליאנה

מאת: אלינור פורטר
פוליאנה, ילדה פקחית ושמחה, כבת אחת עשרה, נשלחת אחרי מות הוריה, לבית דודתה הבודדה, שמתגוררת בעיירה קטנה. פוליאנה מביאה איתה את משחק השמחה, שלימד אותה אביה. המשחק מבוסס על כך שבכל מצב צריך למצוא סיבה לשמוח, גם אם הדבר קשה. עם בואה של פוליאנה, הופכת העיירה העגומה למקום נעים שתושביו שמחים. הצלחתו של הספר הביאה לכך שהשם פוליאנה הפך לשם נרדף לאדם שמח בחלקו, שמסוגל לשמור על רוח טובה בכל מצב ולגלות נדיבות כלפי כל אדם. הספר הוסרט,  הומחז ועובד לטלוויזיה. הסופרת אלינור פורטר כתבה לו ספר המשך: 'פוליאנה וג'ימי'.  בעיר הולדתה של הסופרת, לילטלטון, שבה חיה גם פוליאנה הספרותית, נוהגים להקדיש לספר ארוע חגיגי מדי שנה . 

יום פוליאנה בליטלטון
 

המשחק

 
'בשם אלוהים, מיס פוליאנה, איך הבהלת אותי,' ננסי התנשמה והתנשפה כשהיא ממהרת לעבר הסלע הגדול, שממנו החליקה פוליאנה למטה בו-ברגע, וכולה חרטה.
'הבהלתי? או, אני נורא מצטערת; אבל את לא צריכה אף פעם להיבהל בגללי, ננסי, באמת. גם אבא והנשים מהאירגון נבהלו, עד שגילו שאני חוזרת תמיד בריאה ושלמה.'
'אבל אני אפילו לא ידעתי שהלכת,' קראה ננסי. היא תחבה את ידה של הילדה הקטנה מתחת לזרועה ומיהרה עמה במורד הגבעה. 'לא ראיתי שהלכת ואף אחד לא ראה. אני חושבת שהתעופפת דרך החלון; כן, כן.'
פוליאנה דילגה בעליצות.
'אני כמעט התעופפתי – אלא שעפתי למטה במקום למעלה. ירדתי דרך העץ.'
ננסי נעצרה מייד.
'את ירדת , מה?'
'ירדתי דרך העץ; הוא מגיע עד החלון שלי.'
'אלוהים אדירים!' פערה ננסי את פיה, ואחר המשיכה במהירות: 'הייתי רוצה לדעת מה תגיד דודתך על זה!'
'רוצה לדעת? ובכן אני אספר לה, ואז תוכלי לדעת,' הבטיחה הילדה הקטנה בצהלה.
'הצילו!' עצרה ננסי את נשימתה. 'לא – לא!'
'למה? את חושבת שיהיה אכפת לה?' קראה פוליאנה במבוכה גלויה.
'לא – אה – כן – ובכן, לא חשוב. אני לא כל כך בדיוק יודעת מה היא תאמר, באמת,' גמגמה ננסי. היא הייתה נחושה בדעתה למנוע לפחות גערה אחת מפוליאנה, אם לא יותר מכך. 'אבל איך שלא יהיה, אני חושבת שכדאי לנו למהר. אני צריכה לגמור לרחוץ את הצלחות, את יודעת.'
'אני אעזור,' הבטיחה פוליאנה מייד.
'אוה, מיס פוליאנה!' מחתה ננסי.
לרגע נשתרר שקט. השמים החשיכו במהירות. פוליאנה חיזקה את אחיזתה בזרוע חברתה.
'אני חושבת שאני שמחה, בסופו של דבר, שאת באמת נבהלת קצת, מפני שאז הלכת בעקבותי,' היא רעדה.
'שיה קטנה ומסכנה! ואת בטח גם רעבה. אני .. אני צריכה להגיד לך שאת תצטרכי לאכול לחם ולשתות חלב איתי במטבח. זה לא מצא חן בעיני דודתך – זה שלא ירדת למטה, לארוחת-הערב, את יודעת.'
'אבל לא יכולתי. הרי הייתי כאן, למעלה.'
'כן; אבל – היא לא ידעה את זה, את מבינה,' העירה ננסי ביובש וכבשה את צחוקה. 'אני מצטערת בעניין הלחם והחלב; מצטערת, מצטערת.'
'אוה, אני לא. אני שמחה.'
'שמחה! למה?'
'למה? מפני שאני אוהבת לחם וחלב, ומפני שאשמח לאכול בחברתך. אני לא חושבת שיש איזשהו קושי להיות שמח בגלל זה.'
'את לא חושבת שיש איזשהו קושי להיות שמח בגלל כל דבר שהוא,' השיבה ננסי. 
היא נזכרה בנסיונותיה האמיצים של פוליאנה לחבב את החדר הקטן והחשוף שבעלית-הגג.
פוליאנה צחקה צחוק רך.
'ובכן, זהו המשחק, את מבינה.'
'ה-משחק?'
'כן – משחק ה'פשוט להיות שמחה'.' 


'למה את מתכוונת, בשם אלוהים?'
'כן, זהו משחק. אבא לימד אותי, והוא נחמד,' ענתה פוליאנה. 'תמיד שיחקנו בו, מאז שהייתי קטנה, ילדה קטנה. סיפרתי לנשים מהארגון, והן שיחקו בו – כמה מהן.'
'מה זה? אני לא כל כך טובה במשחקים.'
פוליאנה צחקה שוב אבל גם השמיעה אנחה; ופניה נראו רזות ומהורהרות באפלה היורדת בין הערביים.
'כן, התחלנו לשחק בו בגלל קביים שהגיעו במשלוח לכנסיה.'
'קביים?!'
'כן. את מבינה, אני רציתי בובה, ואבא כתב להם את זה; אבל כאשר המשלוח הגיע, הגברת כתבה שלא הגיעו שום בובות, אבל הגיעו קביים קטנים. אז היא לקחה אותם אלינו, כי אולי אחד הילדים יצטרך אותם באחד הימים. ואז התחלנו לשחק בזה.'
'ובכן, אני מוכרחה לומר שאני לא רואה שום משחק שקשור בזה, שקשור בזה,' הכריזה ננסי וכמעט כעסה.
'אוה, כן; המשחק היה פשוט למצוא בכל דבר משהו שאפשר יהיה לשמח בו – לא חשוב מה זה היה,' השיבה פוליאנה ברצינות. 'והתחלנו בזה בן-רגע – עם הקביים.'
'ובכן, בשם אלוהים! אני לא יכולה לראות שום דבר בקביים שיכול לשמח; מה זה משמח לקבל זוג קביים כשרצית בובה?'
פוליאנה מחאה כפיים.
'יש בהם משהו, יש משהו,' קראה בגיל. 'אבל גם אני לא יכולתי לגלות בהתחלה, ננסי' ,היא מיהרה להוסיף בכנות , 'אבא היה צריך לומר לי.'
'ובכן, אז עכשיו נניח שאת תספרי לי.' ננסי כמעט וזעמה.
'רגזנית אחת! כן, פשוט להיות שמחה מפני שאת לא – זקוקה להם!' צהלה פוליאנה בתרועת ניצחון. 'את רואה שזה פשוט קל כל כך – כשאת יודעת איך!'
'ובכן, מכל הדברים המשונים ההם!' התנשמה ננסי והתבוננה בפוליאנה בעיניים כמעט נפחדות.
'אוה, אבל זה לא משונה – זה נחמד,' טענה פוליאנה בהתלהבות. 'ואנחנו שיחקנו כך תמיד מאז. וככל שזה יותר קשה, כך גדול יותר התענוג כשיוצאים מזה; רק – רק לפעמים זה כמעט קשה מדי – כמו במקרה שאביך עולה לשמים ולא נשאר אף אחד מחוץ לנשים של 'עזרה'.'
'כן, או כאשר שמים אותך בחדר קטן ומתפורר אי-שם בקצה הבית בלי שום דבר בתוכו,' רטנה ננסי.
פוליאנה נאנחה.
'זה היה דבר קשה בהתחלה,' הודתה, 'בייחוד כאשר הייתי כל כך בודדה. בכל אופן פשוט הרגשתי כאילו אני לא משחקת את המשחק, ואני רציתי שיהיו שם דברים יפים, כן! אז התחלתי לחשוב כמה אני שונאת לראות את הנמשים שלי במראה וראיתי גם את התמונה היפה מבעד לחלון; אז ידעתי שמצאתי את הדברים שאשמח בהם. את מבינה, כשאת מחפשת אחרי הדברים המשמחים, את כאילו שוכחת את הדבר האחר – למשל את הבובה שרצית. את מבינה?'
'אוף!' ננסי ניסתה לבלוע את מה שהעיק על גרונה.
'בדרך כלל זה לא נמשך הרבה זמן,' נאנחה פוליאנה; 'ועכשיו המון פעמים אני פשוט חושבת עליהם בלי לחשוב, את מבינה. כל כך התרגלתי לשחק בזה. זהו משחק נהדר. א – אבא ואני התרגלנו לאהוב אותו כל כך.' היא היססה. 'אף על פי כן, אני חושבת שעכשיו יהיה קשה קצת יותר, כי אין לי כבר יותר עם מי לשחק. אולי דודה פולי תשחק איתי, למרות הכל,' הוסיפה אחרי הרהור נוסף.
'אלוהים אדירים!' סיננה ננסי מבעד לשניה. אחר כך אמרה בקול רם ובתקיפות: 'תראי, מיס פוליאנה, אני לא אומרת שאני אשחק את המשחק כל כך טוב, ואנ'לא אומרת שאני אדע איך, בכל מקרה; אבל אני אשחק איתך, איכשהו – אני פשוט, אשחק, אני אשחק!'
'אוה, ננסי!' צהלה פוליאנה וחיבקה אותה בהתלהבות. 'זה יהיה נהדר! יהיה לנו יופי, נכון?'
'א – אולי,' הסכימה ננסי מתוך ספק גלוי. 'אבל את לא צריכה לסמוך עלי יותר מדי, את מבינה. אני לא הייתי אף פעם טובה במשחקים, אבל אני הולכת לעשות עכשיו ניסיון נורא גדול עם המשחק הזה. בכל מקרה, יהיה לך מישהו שתוכלי לשחק איתו,' סיימה, בשעה שנכנסו יחדו אל המטבח.
סעדה את לבה בארוחת הלחם והחלב בתאבון רב; אחר כך הלכה, על פי הצעתה של ננסי, לחדר הקריאה, שבו ישבה וקראה דודתה.
העלמה פולי הביטה בה בקרירות.
'אכלת את ארוחת-הערב שלך, פוליאנה?'
'כן, דודה פולי.'
'אני מאוד מצטערת, פוליאנה, על שהייתי חייבת לשלוח אותך אל המטבח לאכול לחם וחלב זמן קצר כל כך אחרי שהגעת לכאן.'
'אבל אני שמחתי מאוד שעשית את זה, דודה פולי. אני אוהבת לחם וחלב, וגם ננסי. את לא צריכה להרגיש רע בגלל העניין ההוא בכלל.'
דודה פולי זקפה לפתע את קומתה בתוך כיסאה.
'פוליאנה, הגיע הזמן ללכת לישון. עבר עליך יום קשה, ומחר אנחנו צריכות לתכנן את סדר יומך ולבדוק את הבגדים שלך כדי לראות מה צריך לקנות בשבילך. ננסי תיתן לך נר. היזהרי כשאת מחזיקה בו. ארוחת הבוקר תהיה בשבע וחצי; הקפידי להיות למטה בזמן הארוחה. לילה טוב.'
כמעט כדבר המובן מאליו ניגשה פוליאנה לצידה של דודתה וחיבקה אותה בחיבה.
'עכשיו ביליתי כל כך יפה,' נאנחה באושר. 'אני יודעת שאני פשוט עומדת לאהוב את החיים בחברתך – אבל ידעתי שכך יהיה עוד לפני שבאתי. לילה טוב!' קראה בקול עליז ויצאה במרוצה מהחדר.
'בחיי!' פלטה העלמה פולי בחצי קול. 'איזה מין ילדה מיוחדת במינה!' אחר כך כיווצה את גבותיה. 'היא 'שמחה' שהענשתי אותה, ואני 'לא צריכה להרגיש רע בכלל' והיא מתכוננת 'לאהוב את החיים בחברתי!' ובכן, שככה יהיה לי טוב!' סיכמה העלמה פולי את המצב ונטלה לידיה את סיפרה.
כעבור רבע שעה, בעליית הגג, התייפחה ילדה קטנה ובודדה וכבשה את פניה בכוח בסדין: 'אני יודעת, אבא שבין המלאכים, שאנ'לא משחקת את המשחק בכלל עכשיו – בכלל לא; אבל אני לא מאמינה שאפילו אתה יכולת למצוא משהו משמח אילו ישנת לבדך, הרחק מכולם, כאן למעלה, בחשכה – כמוני. אילו הייתי לפחות ליד ננסי או דודה פולי או אפילו ליד אחת הנשים של 'עזרה', זה היה קל יותר!'
למטה, במטבח, מיהרה ננסי לסיים את עבודתה , תחבה את מגבת הכלים לתוך כד החלב ומלמלה בעצבנות:
'אם המשחק הטיפשי-אידיוטי הזה – להיות שמחה כשקיבלת קביים במקום הבובה שרצית , יהפוך אותי לסלע ההוא או למקלט,אז אני מתכוננת לשחק אותו ועוד איך , ועוד איך, ועוד איך!' 















Loading...