אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
 

הילד מ"שמה"

כתבה תמר ברגמן
ספריית דן חסכן
הוצאת עם עובד


אברהמל'ה, הילד מ'שמה', מן השואה, מגיע לקיבוץ בעמק הירדן, בימים הראשונים של מלחמת העצמאות. חייל עברי, שנסע לפולין לחפש את משפחתו, הביא אותו לקיבוץ. אברהמל'ה לבדו ניצל. כל משפחתו הושמדה. הוא לא מבין עברית, הוא מבוהל, מפוחד, בודד. מה יקרה לאברהמל'ה  בקיבוץ? איך יקבלו אותו הילדים? איך הוא יסתגל אליהם?
 

פרק חמישי


אותו בוקר התנהלה בבית הילדים שיחה ערה. גיורא, עם מברשת השיניים ביד, אמר בקול נמוך: איזה מין ילד מוזר הביא לנו אבא של רמי. קרן הרימה את קולה: למה אתה לוחש? והא לא מבין אף מילה. בעצם נכון, שכחתי. ראיתם מה קרה אתמול בהשכבה? לא. מה קרה? הוא לא רצה להתקלח. 

מה פתאום, התערבה עפרה בשיחה, הוא סתם חיכה עד שכולם גמרו והלכו לישון. אחר כך הוא דווקא התרחץ
אז מה הוא חיכה קצת? שאל אהוד, ילדים בעיר לא רגילים להתרחץ יחד. חוץ מזה הוא לא סתם ילד עירוני. הוא עבר את המלחמה.
גם אנחנו עברנו את המלחמה. זאת הייתה מלחמת עולם, אז היא הגיעה גם לארץ ישראל! הכריזה קרן.
אבל איך בכלל אפשר להשוות בין מה שקרה כאן, בארץ, ובין מה שקרה שם..ב..ב.. באירופה, השלימה עפרה. זהו. באירופה. אבא של רמי אומר שאנחנו לא יודעים כמה נורא היה שם. הוא סיפר שהילד החדש הסתתר שנים עם אמא שלו! 
וכל הזמן לא ראה ילדים אחרים?
 בטח שלא. לכן הוא מתבייש כל כך..........
.
הכל הסבו לארוחת בוקר סביב השולחנות הנמוכים. אפילו אבא של רמי ישב על כסא נמוך. למה אברהמל'ה אוכל ככה? הוא חוטף ובולע הכול, בלי ללעוס, כמעט. הוא כבר גמר לנו את כל הלחם בסלסילה. ילדים, אמר אבא של רמי, זה לא סתם רעב. אתם אינכם יודעים מה זה רעב של שנים. הוא היה רעב במשך כל המלחמה, בעצם כמעט כל חייו, לכן הוא אוכל ואוכל. זאת לא הבטן רעבה, אמרה רינה, זה משהו אחר לגמרי........ 

בחדר הכיתה עמדו שישה שולחנות זוגיים. הילדים התיישבו במקומותיהם הרגילים, שניים, שניים. חמישה שולחנות היו מלאים. השולחן השישי היה ריק.
בוא, אברהמל'ה, שב כאן, אמר אבא של רמי.  אברהמל'ה היסס.
קִים אוּן זִיץ דוֹ, שב כאן!  אברהמל'ה התיישב ליד השולחן הריק, מכווץ ופגיע.
מי רוצה לשבת ליד אברהמל'ה? שאלה המורה. איש לא ענה. שי השפיל את עיניו, קרן וגיורא ציירו משהו, כאילו לא שמעו דבר ורמי הסתכל מבעד לחלון הפתוח. המורה שבה ושאלה: מי מוכן לשבת ליד אברהמל'ה? היא העבירה את מבטה מילד לילד: אני שואלת בפעם האחרונה.
אני, אמרה רינה . היא קמה ממקומה. והתיישבה בכיסא הפנוי. אברהמל'ה הרים את עיניו. הייתה זו הפעם הראשונה שהביט בה באותו בוקר...








Loading...