אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
 

אוליבר טוויסט

מאת: צ'רלס דיקֶנס
  • תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ
    איורי פנים: מירה פרידמן
    איור עטיפה: בתיה קולטון
    עיצוב: עדה ורדי
    סדרת הרפתקה, אוקיינוס/ מודן 

    אוליבר טוויסט נולד בבית מחסה עלוב באנגליה. אימו מתה מייד אחרי שילדה אותו ושם אביו לא נודע מעולם. מיומו הראשון בעולם סבל הילד מרעב ומהזנחה , אף על פי כן הוא שרד ונידון לחיים של סבל.  כשמלאו לו תשע שנים, העבירו אותו לבית מחסה ליתומים, בדיוק ביום שבו החליטו חברי הנהלת בית המחסה להקטין את כמות המזון שניתנה לילדים, כלומר  להאכיל אותם כל יום במנה קטנה של דיסה דלילה בלבד ורק בימי חג ומועד לתת להם שתי פרוסות לחם. 
                                         
    אוליבר טוויסט הוא ככל הנראה היתום הבדיוני המפורסם ביותר בעולם, וגיבור תרבות בלתי נשכח; ילד רזה וחיוור היוצא מתוך קהל יתומי בית המחסה, צועד אל עבר דוד הדייסה כשהוא אוחז בקערית ומתחנן בלחש לקבל תוספת – 'עוד'. 'עוד' – דומה כי אפילו דִּיקֶנְס, הנודע בסגנונו הפתלתול ובנטייתו להכביר מילים ידע איזה כוח אצור במילה הקטנה, הפשוטה והילדית; 'עוד' - כי זה המעט שביקש שיינתן ליתום הקטן שיצר כדי שיזעק את זעקת העניים. 

    'אוליבר טוויסט' הוא בראש ובראשונה רומן חברתי וביקורתי, המתאר בישירות ואפילו בבוטות את חיי הביבים בלונדון הויקטוריאנית, ומוקיע את יחסן הצבוע, הצדקני והאכזר של החברה והמדינה אל ענייה, יחס שבא לידי ביטוי גם בסדרת חוקים כאילו-נאורים ומתקדמים, הלא הם 'חוקי העניים'. כבר בפרק השני של 'אוֹלִיבֶר טְוִויסְט', ובטרם הספיק הקורא להתאושש מתיאור מות אמו של אוליבר בלידתה ויילודו בידי מיילדת לא מוסמכת וחצי-שיכורה, יוצא דִּיקֶנְס למתקפה חזיתית, אירונית וארסית כנגד התיקון לחוק העניים משנת 1834, ונגד עמדותיו של גֶּ'רֶמִי בֶּנְתָ'ם, הוגה שכרבים מבני תקופתו (השבעים) סבר כי על מנת להמריץ את העניים להשתחרר ממצבם יש להרע את תנאי חייהם. שיא הפרק, שהוא אולי הסצנה המפורסמת ביותר ברומן, הוא, כאמור, הרגע שבו אוליבר מבצע את 'הפשע הנורא' ומבקש 'עוד' – תוספת מאותו מזון עלוב ומדולל, הדייסה. 

    צ'רלס דִּיקֶנְס עושה שימוש רב בהגזמות. לעתים הוא עושה זאת כדי לוודא שהקורא יתרגש ויזדהה עם גיבוריו, לעתים כדי להצחיק ולפעמים כדי לבקר את המציאות הקיצונית. למרבה הזוועה, תנאי החיים המיוצגים ב'אוֹלִיבֶר טְוִויסְט' הם לפעמים באמת קיצוניים עד כדי כך שתיאוריהם (הנמסרים בלשון דִּיקֶנְסִית מפריזה) נשמעים כסאטירה (כיצירה ביקורתית ולעגנית החותרת לתיקון המציאות). ואמנם, בהקדמתו המפורסמת למהדורה השלישית, דיקנס מגדירו בפירוש כרומן ריאליסטי (כלומר, כרומן המתאר את המציאות כפי שהיא). 'לא אוותר על חור אחד במעילו של דּוֹדְגֶ'ר,' הוא כותב, ושוטח את האני מאמין שלו: 'אין לי שום עניין בקוראים ענוגים שלא מסוגלים להביט במציאות (...) אינני מעוניין לשנות את דעתם, בין אם היא טובה או רעה, איני חפץ באישורם, ואיני כותב כדי לבדר אותם.' 

    מילים כדרבנות – ראוי שכל סופר יחרוט אותן על לוח לבו – עם זאת, כשקוראים את דִּיקֶנְס, קשה שלא להבחין בכובע הבדרן הבוער על ראש הסופר (שכפי שכבר אמרנו, המציא את הספרות להמונים). מדוע הספרות של דִּיקֶנְס נחשבת לבידורית? לא מפני שהיא מצחיקה אותנו בהומור שלה, אלא מפני שהיא מעניקה לקורא הפשוט את מה שהוא אוהב: עלילה סימטרית ומלאת צירופי מקרים מופרכים, דמויות שטוחות (אבל איזה דמויות!) רגעי צחוק ודמע.
     
    דיקנס מתאר את העולם בשחור-לבן , במכחול גס, ובלי לחוש אי-נעימות על כך שהוא חוזר שוב ושוב על אותן קלישאות חבוטות ( פכר ידיו, הרים עיניו, נעץ בה מבט חודר) . בין השורות של דיקנס לא נאמר דבר, אצלו הטוב והיפה נלחם ברע והמכוער, וכמובן הטוב מנצח, מתעשר, מתחתן או קרוב לוודאי שניהם. קורא בן זמננו לא יוכל להימנע מהשוואת חוויית הקריאה ב'אוליבר טוויסט' ורומנים אחרים משל דִּיקֶנְס (בפרט המוקדמים שבהם) לצפייה בטלנובלה – ועדיין, הקריאה אוצרת בחובה הרבה יותר. 

    'אוֹלִיבֶר טְוִויסְט' הוא אפוא דוד עצום שבו מבעבעת דייסה השונה בתכלית מזו הדלוחה המוגשת בבית המחסה. נזהה בו, בתבשיל העשיר, המאיים לגלוש מתוך הסיר, את מרכיביהם וטעמיהם של הרומן הריאליסטי והחברתי, מחזה המוסר, המלודרמה, דרמת הפשע, הסאטירה והפרודיה. נמצא בו שמרנות, ואפילו גזענות, בתיאור דמותו של פֵייגִין היהודי (דִּיקֶנְס שינה מעט את יחסו ליהודים לאחר שהתיידד עם יהודי עשיר) ומולן נגלה ניצני מחשבה אנטי-ממסדית (אי אלו אמירות נגד הכנסייה) וחדשנות (העמדת דמות ילד במרכז). נמצא בו רצינות תהומית וחשיבה פשטנית, מתיקות סכרינית, מרירות מפוכחת והומור משתלח; והעיקר, את פֵייגִין, בִּיל סַייקְס, נַנְסִי, מר בָּאמְבֶּל ושאר דמויות שהיו לשם דבר בספרות ומעבר לה. 

    האם השפע הזה הוא שמדבר אל לב גדולים וקטנים זה כבר למעלה ממאה ושבעים שנה, או שמא זו דמותו המיתית של אוֹלִיבֶר, הילד היתום, הטהור והזך, ותלאותיו בדרך אל האושר (והעושר)? כך או כך, 'אוֹלִיבֶר טְוִויסְט' הלך מחיל אל חיל. הוא הרטיט לבבות לאורך המאה התשע-עשרה, הרחיב את מעגל השפעתו במאה העשרים בזכות עיבודיו הרבים של הרומן לקולנוע, לטלוויזיה, ולבימה – כמחזמר שובר קופות – וכבר, בזכות העיבודים האחרונים (בהם סרטו של רוֹמַן פּוֹלַנְסְקִי מ-2005) הציג את כף רגלו במאה העשרים ואחת. כך, לאחר שגבר על המכשולים הרבים שהציב בדרכו יוצרו, נדמה כי אוליבר יכול יוכל גם לאויבה האימתני והכמעט בלתי-מנוצח של כל יצירת ספרות באשר היא – הזמן. 

    מתוך אחרית הדבר שכתבו שהם סמיט ואמנון כץ 

    ביקורת על הספר 

    לראיון עם המתרגמים
    http://ha-pinkas.co.il/?p=1033
 

אוליבר מבקש "עוד!"

פרק 2

חדר האכילה של הילדים היה אולם רחב ולו קירות אבן. בקצה האולם עמד דוד גדול שמתוכו דלה המנהל את הדייסה כשהוא חגור סינר ומסתייע באשה או שתיים. מן התרכובת המלבבת הזו הוענקה לכל ילד קערית אחת – לא יותר – מלבד בימי חג ומועד, אז הוענקה מנה מעט גדולה יותר ושתי פרוסות לחם. 

הקעריות מעולם לא נזקקו לשטיפה. הילדים מירקו אותן בכפותיהם עד שהבהיקו כחדשות. כשסיימו את הפעולה (שמעולם לא נמשכה זמן רב, משום שגודל הכפות היה כמעט כגודל הקעריות), היו לוטשים בדוד עיניים רעבות, משתוקקות, עד שנדמה היה כי בעוד רגע יזנקו ממקומותיהם ויטרפו את לבני התנור. פיותיהם, מתחת לאותן עיניים, עסקו במציצה אילמת ושקדנית של אצבעותיהם, במטרה ללכוד כל רסיס דייסה תועה שאולי ניתז עליהן. לילדים בדרך כלל יש תיאבון בריא, לכן שלושה חודשים של הרעבה נתנו באוֹלִיבֶר טְוִויסְט ובחבריו את אותותיהם: 

בסוף אותה תקופה היו כה רעבים, כה טרופי דעת, עד שאחד מהם, שהיה גבוה מכפי גילו ולא הורגל באורח החיים הזה (כבן לאב בעל דוכן מזון), איים על חבריו כי אם לא יקבל קערית נוספת על בסיס יומי, הוא עלול באחד הלילות לאכול את שכנו לאולם השינה – ילד צעיר וחלש ממנו. מבט רעב ופראי ארב בעיניו, והילדים האמינו לו בכל לבם. כונסה ישיבה ונערכה הגרלה שתכליתה לקבוע מי ילך אל המנהל בתום ארוחת הערב ויבקש תוספת. הפור נפל - אוֹלִיבֶר טְוִויסְט. 

ערב בא והנערים התיישבו במקומותיהם. המנהל – בלבוש הטבח שלו – התייצב בעמדתו שמאחורי הדוד, עוזרותיו הדלות מאחוריו. בתום ברכה ארוכה הוגשה מנה זעומה של דייסה. לאחר שנעלמה כלא היתה, התלחשו הנערים ביניהם וקרצו אל אוֹלִיבֶר. שכניו לספסל נעצו בו מרפקים. הוא אמנם היה רק ילד, אך נואש מרעב ומסבל. הוא קם מן השולחן ותוך שהוא צועד אל עבר המנהל, אוחז בכף ובקערה ומבוהל מתעוזתו, אמר:
'בבקשה, אדוני, אני רוצה עוד.'
המנהל, גבר בריא בשר, החוויר באחת, נאחז בלבני התנור ובמשך שניות ארוכות הביט בתדהמה במורד הקטן. העוזרות קפאו על מקומן בפליאה והנערים באימה. 

'מה!' אמר לבסוף המנהל בקול רפה.
'בבקשה, אדוני,' השיב אוֹלִיבֶר, 'אני רוצה עוד קצת.'
המנהל הלם במצקת בראשו של אוֹלִיבֶר, אחז בכוח בזרועו, ובצעקות רמות הזעיק את השמש.
ההנהלה כבר היתה מכונסת כאשר מר בָּאמְבֵּל התפרץ אל החדר, כולו רוטט מהתרגשות. הוא פנה אל האדון שבכיסא הגבוה ואמר: 'מר לִימְקִינְס, אדוני! באמת, סלח לי על ההפרעה, אבל אוֹלִיבֶר טְוִויסְט ביקש עוד!' השתררה שתיקה. הנוכחים התחלחלו. 

'ביקש עוד?' אמר מר לִימְקִינְס. 'הירגע, בָּאמְבֵּל, ותן לי תשובה ברורה. האם אתה אומר שהוא ביקש עוד לאחר שאכל את הארוחה שהוקצבה לו?'
'כן, אדוני,' השיב בָּאמְבֵּל.
'הילד הזה!' אמר האדון במותנייה הלבנה, 'הוא יגמור את חייו על עמוד התלייה! אין לי ספק! כך הוא יגמור!'
איש לא חלק על חוות דעתו הנבואית של חבר ההנהלה הנכבד. התפתח דיון סוער. הוחלט על סילוקו המיידי של אוֹלִיבֶר, ולמחרת בבוקר הודבקה על שער המוסד מודעה המציעה חמישה פאונדים לכל מי שייקח תחת חסותו את אוֹלִיבֶר. במלים אחרות, חמישה פאונדים תמורת אחד אוֹלִיבֶר טְוִויסְט לכל גבר או אשה החפצים בשוליה לכל מקצוע, משלח יד או בית עסק. 

'בכל חיי עוד לא הייתי משוכנע כל כך,' אמר לעצמו האדון במותנייה הלבנה, כאשר הקיש על השער למחרת בבוקר וקרא את לשון ההודעה. 'בכל חיי לא הייתי משוכנע במשהו כפי שאני משוכנע בזה: הילד הזה יגמור את חייו בתלייה.' 

האומנם צדק אותו אדון במותנייה הלבנה או שמא טעה? האומנם נגדעו חייו של אוֹלִיבֶר טְוִויסְט באופן אלים שכזה? את זה עוד נגלה. בינתיים, כדי שלא אפגום בעניינו של הקורא (בהנחה שאכן יש לו שמץ של עניין) אשים מחסום לפי ולא אומר על כך מילה – גם לא חצי מילה.

איור: ג'ורג' קרוישנק, מתוך המהדורה הראשונה

t

Loading...