אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

המסמכים הסודיים של גברת פרנקווילר

 

כתבה: א'ל קוניגסברג

מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

איורים: בן מירס (פנים), בתיה קולטון (עטיפה)

מודן ואוקיינוס 2019, בסדרה 'הרפתקה – סופרים מתרגמים קלאסיקה'

172 עמוד, מנוקד

 

'קלודיה ידעה שלעולם לא תצליח לברוח בדרך הישנה והטובה. כלומר, לשים תיק על הגב ולברוח בהתקף זעם. היאה לא אהבה שום אי-נוחות; אפילו פיקניקים היו בעיניה מגושמים ומייגעים; כל כך הרבה חרקים, והשמש ממיסה את הציפוי שעל העוגות. ולכן היא החליטה שכשתעזוב את הבית, היא לא סתם תברח ממקום כלשהו, היא תברח אל מקום כשלהו. אל מקום גדול, מקום נוח, מקום סגור, ועדיף – מקום יפה. ומשום כך היא החליטה שיעד בריחתה יהיה מוזיאון מטרופוליטן לאמנות שבעיר ניו יורק.'

הרעיון לברוח מהבית היה של קלודיה, הבת הבכורה במשפחתה והיחידה בין בנים. תכופות חשה שנעשה לה עוול - 'היה עליה לרוקן את מדיח הכלים וגם לערוך את השולחן באותו ערב עצמו, בזמן שאחיה היו פטורים מכל מטלה', אך בעיקר 'היה לה משעמם להיות כל הזמן קלודיה קינקייד המצטיינת בלימודים [...] ונמאס לה מהחדגוניות של חייה'. הילדה בת השתים עשרה בחרה לשתף בתוכניתה את ג'יימי, אחד משלושת אחיה הצעירים; הוא היה רק בן תשע, אבל ידע לשמור סוד וידע להצחיק אותה מדי פעם. ועוד יתרון גדול היה ביציאה עם ג'יימי להרפתקה שיש לה צד כספי; הוא היה שקול ומחושב בניהול דמי הכיס שחסך בקפידה, והיה לו סוד משלו: 'אני מהמר,' הוא הסביר לקלודיה, 'אני משחק את המשחקי-קלפים האלה עם ברוס על כסף'. קלודיה תכננה במדויק את מסלול ההגעה למוזיאון, השאירה מכתב להורים ('שאנחנו עוזבים את הבית ושלא יתקשרו למשטרה') והשניים יצאו לדרך.

הסיפור נפתח במכתב ששולחת גברת בזיל א' פרנקוויילר לעורך דינה, מר סקסונברג, ובו היא מציינת 'אי-אלה שינויים שברצוני לערוך בצוואתי האחרונה'. למכתב היא מצרפת מה שהיא מגדירה 'התיעוד שלהלן' – הוא הוא סיפור בריחתם של קלודיה וג'יימי כפי ששמעה אותו מפיהם, כולל הערות בגוף ראשון שהוסיפה בעצמה. הסיפור, או שמא נאמר הווידוי, נמסר לפיכך מכמה נקודות מבט; זו של קלודיה, זו של ג'יימי, וזו של הגברת פרנקוויילר, קשישה בעלת הון וערירית, שהילדים הגיעו לביתה בתום ההרפתקה במוזיאון.

קלודיה והגברת פרנקוויילר הן הגיבורות הגדולות של הסיפור. קלודיה ברחה מבית נורמטיבי ומבוסס בפרברים, ובמשך שהות בת שבוע במוזיאון היא אינה מבטאת געגועים להוריה ולאחיה, לא כל שכן חרטה או רגשי אשמה, מה שמעיד על קשרי משפחה שבבסיסם פונקציונליות והרגל. קלודיה נכבשה בקסמיו של פֶּסֶל בדמות מלאכית שהוצג במוזיאון ושקעה בחקירה אמנותית-בלשית כדי לפצח את תעלומת זהותו של הפַּסָל. בתוך כך התעוררו בה תשוקתה הרדומה לעניין בחייה והצורך בסוד ובגילוי, ביפה ובמסתורי, וגם בהתבוננות אל תוך עצמה על רקע שממון חייה. הגברת פרנקוויילר, שהעיתונים דיווחו שהיא זו שתרמה את הפסל למוזיאון, התגלתה כאישה יוצאת דופן, מעניינת ומתעניינת, דעתנית ונון-קונפורמיסטית, ועם זה שנונה ומצחיקה, אנושית ומלאת חמלה.

לא במקרה הילדים יוצאים מהמסתור במוזיאון כשכספם אוזל; סופה הפיננסי של ההרפתקה הכריח אותם למצוא את תכליתה הרגשית-אישית, והם בחרו להוציא את שארית כספם על נסיעה לביתה של הגברת שיכלה לספר להם משהו על הפֶּסֶל המהפנט. הקשישה חדת העין והלשון הבינה ללבה של הילדה הכלואה בין הציפיות המשפחתיות לאחריות, להצטיינות ואפילו לשמירה קפדנית על כללי השפה. הגברת פרנקוויילר הזדהתה עם הילדה הצעירה ממנה בעשרות שנים והציעה לה הזדמנות לתיקון; לא כזה שישנה את משפחתה של הילדה, אלא כזה שיעניק לצרכיה של קלודיה לגיטימיות, יחזק אותה לקראת המשך חייה במרחב המשפחתי הלא-מספק ויאפשר לה לבחור את נקודת המבט ואת השיח שיתאימו לה.  

הסיפור מתחיל בבריחה ומסתיים בשיבה, אך מה שקרה בין שני האירועים הוא העיקר בסיפור. המוזיאון הוא מעין מיקרוקוסמוס המחליף את הסביבה הביתית-משפחתית של הילדים. נכון, גם מוסד כזה מקיים שגרה; שגרת שעות הפתיחה והסגירה, שגרת מסלוליהם של שומרי המוזיאון, שגרת פעולותיהם של עובדי הניקיון ועוד, אבל יש בו הזדמנויות נפלאות לחוויות מסקרנות ומלאות יופי עד כדי התפעמות – מה שחסר היה בביתם של קלודיה וג'יימי.  השהות במוזיאון היא מעין טקס התבגרות המתנהל הרחק מן השבט, ומטרתו לפתוח לקלודיה את השער להיכרות עם עצמה.   

למהדורה שראתה אור ב- 2002 במלאת 35 שנה לפרסום הספר, צורפה אחרית דבר מאת המחברת, איליין לובל קוניגסברג, והיא כלולה גם בתרגום מצוין זה של דנה אלעזר-הלוי (התרגום הראשון לעברית): בין היתר היא כותבת – 'את הרעיון לסיפור קיבלתי מכתבה שהתפרסמה ב'ניו יורק טיימז' ב-25 באוקטובר 1965. במאמר ההוא סופר שמוזיאון מטרופוליטן לאומנות רכש במכירה פומבית פסל עשוי גבס וסְטוקוֹ (חומר המשמש לקישוטי קיר) שנקבע כי הוא מימי הרנסנס [...] וזה הסיפור שעיבדתי והפכתי לספר משלי. 'המלאכית' הייתה לחלק מהסיפור על קלודיה שמחפשת את עצמה, על כך שאת ההרפתקה הגדולה ביותר מוצאים לא כשבורחים מן הבית אלא כשמתבוננים פנימה, ועל כך שהתגלית הגדולה ביותר היא לא מי יצר פסל כלשהו אלא מה עושה אותנו למי שאנחנו'.

א'ל קוניגסברג (2013-1930) הייתה סופרת אמריקנית שכתבה לילדים ולנוער, ומאיירת. היא נולדה בניו יורק לזוג מהגרים יהודים שהשלימו בקושי עם להיטותה לקריאה ולא העריכו את נטייתה. קוניגסברג סיימה בהצטיינות את התיכון המקומי בעיירה שגדלה בה, עבדה כמנהלת חשבונות ומימנה את לימודיה הגבוהים בכימיה. אחר כך שימשה מורה למדעים עד שנולדו ילדיה, וכשגדלו פנתה לכתיבה. פרסמה מאז כ- 20 ספרים, והייתה לאחת משישה סופרים שזכו פעמיים במדליית ניוברי, הפרס של איגוד הספריות האמריקני על תרומה לספרות הילדים האמריקנית.        

ספרים מאותו מדף:

משושים, מאת נורית זרחי

סוד הגן הנעלם, מאת פרנסס הודג'סון ברנט

הסיפור של טרייסי ביקר, מאת ג'קלין וילסון

יש ילדים זיגזג, מאת דויד גרוסמן

מחלק העיתונים, מאת וינס וואטר

 

המסמכים הסודיים של גב' פרנקוויילר מתאים לבני תשע עד שתים עשרה.

נירה לוין