אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
מרים ילן שטקליס
 

הבית הגבוה והבית הנמוך

כתבה: נורית זרחי
איורים: הילה חבקין
הקיבוץ המאוחד 2019
28 עמוד, מנוקד

ישבתי בשקט והחיה התקרבה והביטה בי בעיניים צהובות.
רצתי הביתה ואמרתי בלחש לאמא: 'בואי מהר לראות, חיה!'
'זה תן,' לחשה אמא.
התן הביט בי שוב בעיניים הצהובות שלו וברח.
'אני רוצה שהוא יחזור,' אמרתי לאמא.
'עם בעלי חיים זה לא ככה,' אמרה אמא, 'צריך הרבה מאוד סבלנות. תצאי מחר בערב עוד פעם, יכול להיות שהוא יופיע'.

בצדה הימני של הכפולה הראשונה בספר הצבועה ירוק, מופיעים שני רישומי עיפרון קטנים: בנין מגורים גבוה, שבעברית היומיומית מכונה 'מגדל מגורים', וסמוך לו בית קטן בן קומה אחת, חבוש גג רעפים ועטור צמחיה. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיה של ילדה עירונית החיה ב'בית גבוה', עד שהמשפחה – בגלל תיקונים בדירתם - עוברת לזמן מה ל'בית נמוך'. המפגש הראשון של המספרת עם הבית הנמוך רחוק מלהיות מבטיח. 'אמרתי לאמא: 'אין פה שום דבר' '. האיור באותה כפולה מציג חצר לא מטופחת במיוחד, מכוסה עשבים חווריינים, שבה אורן גבוה, שיחים ופרחים, חתול, שבלולים, פרפרים, וקיפוד המסתתר מאחורי אבן גדולה. כל אלה הם בגדר בלתי נראים ובוודאי בלתי נחשבים בעיני הילדה, הרגילה לנוף ים ולכבישים עמוסים בעיר.
אמה של הילדה מציעה לה להיטיב ולהתבונן, אך הקטנה אינה מתרשמת מהשבלולים הגדולים השקועים בשנת קיץ וממשיכה לטעון 'אין כאן כלום'. בלילה, כשהיא יוצאת עם אמא לחצר ורואה קיפודה עם גוריה, הילדה ממשיכה להתנהג כאילו קנתה כרטיס לפארק שעשועים שאינו מספק את הבידור שציפתה לו. היא מרימה את קולה ומבריחה את בעלי החיים, היא נוזפת בחתול המנתר לעבר פרפרים ומצפה שבעלי החיים יישמעו לה. בהתנהלותה ובדבריה אפשר לזהות את זרותה בטריטוריה הקטנה של הטבע ואת חוסר המודעות שלה לשגרת קיומם של בעלי חיים המתנהלים בלי שום קשר לרצונה או לציפיותיה.

רק אחרי ימים ארוכים מתחילה הילדה להבין לאיזו מערכת יחסים היא רשאית לצפות מבעלי החיים, הבאים בלילות לשתות מים בחצר הקטנה. היא לומדת להתבונן בשקט, שומרת על מרחק ומבינה אילו נזקים היא עלולה לגרום. כשמגיע זמנה של המשפחה לחזור לבית הגבוה הילדה מסרבת להיפרד. 'אני אחראית עכשיו לכל החיות בחצר. אני צריכה לטפל בהן. מי ייתן להן אוכל אם לא אהיה פה?' כשמתברר לילדה שאין ברירה אלא לעזוב את אלה שלמדה לאהוב היא פורצת בבכי. כגיבורות אחרות של נורית זרחי, המספרת פונה אל הפנטזיה כדי להשלים עם הפרידה מבעלי החיים שסביב הבית הנמוך. היא מזמינה את כל החיות למסיבת פרידה, מספרת להן שעליה לחזור לבית הגבוה ומקבלת מהן אישור לתחושתה על מעמדה: 'את לא יכולה ללכת, את האחראית'. בסופו של דבר, המספרת שומעת מפי החיות מה שכעת יש בכוחה להבין: 'אנחנו חיות בר ואת ילדת בית'. אף שתהליך העיבוד הזה מתרחש רק בדמיונה של הילדה, המילים שחותמות את הסיפור הקטן רומזות שמה שחוותה בבית הנמוך יישמר בזיכרונה עד שתגדל ותוכל להיות 'ילדת בר'.

משמעותו וחשיבותו של הספר חורגות מגבולות העלילה המקומית והפורמט הקטן. זרחי מעניקה שמות, פנים וקול לבעלי החיים הקטנים שחייהם עוברים עליהם לצדנו, בחצרותינו, בגנים העירוניים ובשטחי הבור ההולכים ומתמעטים. הסיפור הקצר הוא מעין תזכורת למבוגרים המגדלים ילדים בקומה העשרים (מבחירה או מכורח המציאות), מעין קריאה לטייל עם ילדיהם בשדה פתוח, להתכופף ולגעת באדמה, לפקוח עיניים סקרניות מול פרפר או חיפושית, לתמוה ולהתפעם למראה קיפוד נחפז או לטאה חומקת, עורבני או בולבול. זרחי מבקשת להחזיר את הילדים אל המקום הטבעי להם, להחיות את חושיהם המתקהים במפגשים מפעימים עם קטנים כמותם, ולעורר בהם סקרנות, נדיבות, חמלה וכבוד לאלה שחולקים אתנו את העולם.

לפנייה הסמויה של זרחי מצטרפים עשרות ומאות שירי טבע שנכתבו בעברית לילדים; קן ציפור / ח'נ ביאליק; אנקור קטן / שאול טשרניחובסקי; שם באחו / יצחק קצנלסון; אינני רודף לטאות / זאב; ברווזיים / לאה גולדברג; בוא אליי פרפר נחמד / פניה ברגשטיין; ציף-ציף-ציף / רפאל ספורטה; הקיפוד / אנדה עמיר; הקיפוד / מיכאל דשא; לטיול יצאנו / נעמי שמר; הנמלה ו-בולבול למה ככה / ע' הלל; אדון חרדון המפוזר / לאה נאור; מי ראה את שועל הכסף / חיה שנהב; שני פרפרים / מיריק שניר; ציפור אחת בנחל / שלומית כהן-אסיף ועוד רבים רבים, שידהו ויישכחו עם התרחקותן של האצבעות הקטנות מן האדמה.

ספרים מאותו מדף:
בגינה שלי / קווין הנקס
לגור על כדור / עדולה
עץ הספודילה / יעל מדיני
פלא זרע עץ / יונה טפר
שלולית ביער ירושלים / דבורה בושרי
גוזל השלולית / ג'ין ויליס

הבית הגבוה והבית הנמוך מתאים לבני שלוש עד שש.
נירה לוין