אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
נירה הראל
ע. הלל
 

להחזיר את זאב

כתבה: מינה איתן
הקיבוץ המאוחד 2018
375 עמוד, לא מנוקד 

להחזיר את זאב
כתבה: מינה איתן
הקיבוץ המאוחד 2018
375 עמוד, לא מנוקד 

'היו לו מילים נעימות שתיכף בהתחלה עשו לי מצב רוח טוב. אחר כך הוא לקח נשימה עמוקה, יישֵר את המשקפיים על האף, נשען מעט לאחור וביקש שאעמוד לצדו. 'לא מולי, מרטי,' תמיד אמר, 'בבקשה, בוא לכאן, שנהיה באותו צד.'
ואז הגיע הרגע היפה ביותר בשיעורים שלנו. הקריאה. לאט ובקול רם זאב קרא את הדברים שכתבתי. הוא ידע לקרוא יפה. התשובות שלי נשמעו כל כך יפות וחכמות בקול שלו. [...] אף פעם לא אמר, 'תשובה קצרה מדי,' או 'תשובה לא נכונה.' היו לו מילים אחרות. 'אני חשבתי על עוד רעיון, תאמר לי מה דעתך,' או 'זה רעיון כל כך יפה, מרטי, ממש אפשר לכתוב על זה סיפור שלם'. [...] הוא לא הכריח. מעצמי התחלתי לכתוב תשובות ארוכות יותר.' 

כשמַרְטִי היה באמצע כיתה ד הוצעה לאמו משרה של תופרת תלבושות בתיאטרון בתל אביב. האֵם שמחה להתחיל בחיים חדשים וניסתה להשכיח כל זכר לארבע הדירות הקודמות שהתגוררו בהן ולמעברים התכופים ממקום למקום. מרטי שמח פחות; הוא היה בטוח שגם במקום החדש הוא יהיה 'הבעיה מספר 1 של בית הספר', שימשיך לאסוף גרוטאות ולהתגעגע לאביו. 'הוא לא בתמונה,' חזרה האם ואמרה. היא לא הסכימה להגיב על השמועות שהגיעו לאוזניו של הילד על אביו הנעלם, והבטיחה: 'כשתהיה בן שמונה-עשרה אני אספר לך.' מרטי נאלץ להסתפק בתמונה שהייתה חרותה בזיכרונו: אביו מוביל אותו על אופניים לראש גבעה שליד הים, נפרד ממנו בחיבוק, ואז יורד אל החוף ומתרחק בסירה לבנה. מרטי ידע שהיה לו אבא, אבל הוא גדל בלעדיו וכאב הפרדה לא הרפה ממנו. 

הסיפור נמסר בגוף ראשון מפיו של הגיבור. האדם הראשון שנכנס לחייו החדשים של מרטי הוא השכן מייקל, חייל גלוי לב ושופע חיבה שרכש מיד את אמונו של הילד והתייחס אליו כאח גדול. הסיפור האישי הקשה של כל אחד מהם הוביל לתחושת אחווה, ומייקל נתן למרטי את עצה: 'רשמו אותך כבר לאיזה בית ספר? [...] תירשם ל'ביאליק'. יש שם מנהל מצוין.' מרטי נזכר בשרשרת המנהלים השנואים שפגש בחייו: 'כולם היו אותו דבר בעיניי. כולם ישבו בחדרים אפלים. כולם נתנו לי לעמוד בפתח החדר מספיק רחוק מהשולחן שלהם, וכולם שאלו אותי בייאוש: מה יהיה הסוף איתך, מרטי?' 

מרטי שכח את העצה של מייקל, אך בדרך מקרה מצא את עצמו בבית הספר 'ביאליק'. המפגש עם המנהל זאב בישר שינוי גדול בחייו. זאב היה שונה מכל המנהלים שמרטי הכיר; הוא היה שקט ומתון, כֵּן וישר, קשוב, הוגן ועניו (ומעולם לא עלה בדעתו להתהדר באחד מן התארים הללו). זאב התעניין בתלמידים שלו, הכיר אותם וכיבד אותם כי היו בני אדם כמותו. 'בפעם הראשונה בחיים היה לי מצב רוח טוב בבוקר. קמתי כדי לפגוש את זאב. הוא הזכיר לי זריחה. באתי לראות את זריחת זאב. תמיד היה לו זמן.'
מרטי הצליח בבית הספר למרות נוקשותה של המחנכת ורכש לעצמו חברים קרובים. זאב היה לו מעין דמות אב, וממנו למד איך טוב וראוי לחיות. מרטי העז ועשה מה שהאמין שנכון לעשות – גם כשעלול היה לשלם מחיר חברתי כבד. זאב תמיד היה ברקע, שמע את הדברים, הרגיע, איזן את התמונה, הראה את צדדיה האחרים של המציאות, שיתף בנקודת המבט שלו, וכל זאת ברוך, ברגישות, ובלי ביקורת.
גם בדמויות אחרות הנקרות בדרכו של מרטי מהדהדת דמות האב שמרטי נכסף אליו: אברם, מוֹכֵר הפלאפל, איש פשוט, נדיב ולבבי; יהושע, אב הבית בבית הספר, המבין ללבו של הילד ומנסה להגן ולהקל עליו גם כשהסתבך בצרות; אביו של רוּבִּי, הילד החולה שנפטר זמן קצר אחרי שמרטי שימח אותו בביקור בבית החולים; השומר דובר הרוסית באתר הבנייה, שילדו הקטן נספה בתאונה, שגישושי האבהות המיוסרת שלו זכו לחיבתו ולאהדתו של מרטי. בעוד שאמו של מרטי מתגלה כדמות שנגיעתה בעולמו של הילד שטחית, הרי שקשריו של מרטי עם זאב, עם בנים שלא זכו לתמיכה מהוריהם ועם אבות שאיבדו את ילדיהם הצמיחו אותו. בהשפעת נוכחותו המיטיבה של המנהל זאב למד לתת ביטוי לחמלה ולאומץ שהיו טמונים בנפשו. 

לעומת אלה, חודרים לחייו של מרטי אנשים אחרים. אחד מהם היה מנהל בית הספר החדש, שהחליף את זאב המזדקן והתיישב בחדרו – לא לפני שעקר מן השורש את הפדגוגיה ההומניסטית של קודמו וניתץ כל זכר לנוכחותו.
עם הופעתו של מר אריה אולימפוס, המנהל החדש, תמו ימיהם הטובים של מרטי וחבריו בבית הספר. התנהלותו המקצועית והאישית של זאב הייתה ללעג ולקלס בפי האיש גס הרוח, הכוחני-צעקני במראהו ובאישיותו, שפיזר בקול רועם הצהרות נבובות וסיסמאות אופנתיות על מצוינות ועל הישגיות, על משמעת ועל כללי התנהגות (' 'אתם ראש החץ,' הוא קרא והניף באוויר אגרוף נעול, 'אתם גלגלי המהפכה, ואתם חייבים לנוע בקצב! במרץ! בתחושה של שליחות!' '). שמו של המנהל, מר אריה אולימפוס מעיד על תפיסתו את עצמו ואת מעמדו, ורומז על הפחד שהשליט סביבו ועל הריחוק שיצר במתכוון בינו לבין תלמידיו-נתיניו. 'האיש השמן עם הפסים הרעשניים כבר נדחק פנימה, וכתפו הרחבה הדפה אותי אל הקיר. הוא לא שם לב לכך שנתקל בי. גם לא ביקש סליחה. הוא דהר פנימה ובידיו העבות נפנף בגיליון נייר מלא שרטוטים. מהרגע הראשון לא סבלתי אותו [...] ישר ראיתי שהמנהל הזה אוהב להיות מלך'. שמו של המנהל אריה אולימפוס הולם באורח ציני את שמה של המחנכת של מרטי - חנה מדליה – שהפכה ממורה קהת רגש לסגניתו הצייתנית המתרפסת של המנהל החדש. 

ימיו של התלמיד מרטי לצד המנהל זאב, איש של יושרה ושלום, עשו את הילד לאדם שאינו מוכן לשאת עוולות, חוסר צדק וטיפשות. מרטי יוצא למאבק שבמהלכו גם הוא עצמו לומד פרק על המרחב האפור שבין השחור ללבן ועל הגבול הדק שבין המותר לאסור. המנהל השנוא, שתלמידיו כינו אותו בלעג 'מר פומפס', עוזב את בית הספר. גם התמונה המשפחתית של מרטי מתבהרת, והוא פוגש את אביו. אבל מרטי נאלץ להשלים עם המציאות: זאב לא יחזור לנהל את בית הספר ('אצלך, מרטי, רק התחיל הבוקר. יש לך עוד הרבה דברים לעשות. אצלי כבר לפנות ערב. אני עכשיו נח מעמל היום'), ואבא של מרטי לא יחזור לחיק המשפחה ('לא נהיינו משפחה מושלמת וצחקנית כמו בסופים של סרטים מצוירים, אבל התחילו חיים חדשים. אבא שלי כבר היה בתמונה'). 

הספר אינו חף מפגמים; דמותו של מרטי – ילד בן עשר או אחת עשרה – לוקה פה ושם בחוסר אמינות, ולא מן הנמנע ששימוש רב יותר במספרי העורך היה משביח את הספר. ועם זאת, להחזיר את זאב הוא רומן נפלא לנוער צעיר, שעשוי לשמש מגדלור למי שדרכם אינה סוגה בשושנים ולעורר מחשבה ומודעות עצמית וחברתית אצל אחרים. קודם כל זהו סיפורו האישי של ילד, שרוחו ונפשו ניצלו בזכות גישה חינוכית יוצאת דופן של מנהל נדיר. אבל הספר הוא גם קריאת השכמה המזהירה מפני פופוליזם בחינוך, מפני אופנות הרומסות ערכים הומניסטיים ומפני האשליה שדי בתעודת מכללה לעשות אדם למורה. 

מינה איתן (1947) היא סופרת ישראלית. על נסיבות הכתיבה של להחזיר את זאב היא מספרת: לפני שנים רבות פגשתי בתערוכת 'משפחת האדם' את הצילום 'המתופף' של הצלם האמריקאי החשוב אלפרד אייזנשטדט. אהבתי את השמחה וההתלהבות שבהן מוליך המתופף את הילדים. מצאו חן בעיניי ההעזה, הפתיחות ותנועתו הזורמת קדימה [...] דמות זו היוותה עבורי השראה לדמותו של זאב, מנהל בית הספר האהוב.'
הצילום הנפלא של אייזנשטדט (1950,Drum Major) נוכח בסיפורו של מרטי. 'תמונה אחת שהייתה תלויה ליד השולחן שלו, הייתה שונה. היחידה בשחור לבן. על דשא רחב צעדה תהלוכה של ילדים צוחקים ובראשם צעד מתופף שנראה כמו ליצן או חייל של מלכת אנגליה. גם זאב התבונן בה.
שאלתי, 'גם אלה למדו פה?'
'לא. זאת תמונה של צלם אמריקאי מפורסם,' ענה זאב.
'אז למה שמת אותה?'
'כי אני אוהב אותה.'
'למה?'
היא נותנת לי השראה.'
'מה זה השראה?' שאלתי.
[...] בסוף אמר, 'אני חושב שזה משהו שמפיח בך רוח טובה ורעיונות טובים'.' 
 
ספרים מאותו מדף:
הכיתה המעופפת
/ אריך קסטנר
אני לא גנב / תמי שם טוב
הקומדיה האנושית / ויליאם סרויאן
בינתיים הכול בסדר / גארי ד' שמידט
בני היורה / אליעזר שמאלי

להחזיר את זאב מתאים לבני עשר עד שלוש עשרה, ולכל מי שהחינוך בנפשו.

נירה לוין