אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

סומכי

כתב: עמוס עוז
איורים: רות גווילי
כתר ספרים 2018
79 עמוד, לא מנוקד

'הייתה אצלנו ברחוב זכריה ילדה בשם אסתי. אני אהבתי אותה. בבוקר ליד שולחן ארוחת הבוקר ופרוסת לחם בפי הייתי אומר לעצמי בלחש: אסתי. שעל כך היה אבא משיב במילים:
'אסור ללעוס בפה פתוח.'
ובערב אמרו עליי:
'הילד המשוגע שוב סגר את עצמו באמבטיה ומשחק במים.'
אבל אני כלל לא הייתי משחק במים אלא ממלא היטב את הכיור ובאצבע הייתי רושם את שמה על פני הגלים.'

הסיפור, שראה אור בראשונה ב- 1978, נמסר בגוף ראשון מפיו של מבוגר המתבונן לאחור ומספר על יום אחד בחייו כילד בן אחת עשרה בירושלים של זמן המנדט. תחילה הוא מספר על אהבתו לאסתי חברתו לכיתה, אהבה שיציבותה היא עמוד השדרה בעלילה המִטלטלת מהכא להתם. בפרק השני הוא מתחיל לספר על אותו יום יוצא דופן בחג השבועות, כשהדוד צמח בא לבקר בירושלים. המשפחה החזיקה בדעה שהדוד צמח הוא טיפוס מפוקפק: 'הוא כבר בגיל ארבע עשרה היה סְפֶּקוּלַנְט קטן בוורשה, ברחוב נאלבקי, ועכשיו הוא ספקולנט ברחוב בוגרשוב בתל אביב [...] טיפוס כזה. אין מה לעשות'. הילד, לעומת זאת, לא מצא בדוד צמח כל פגם, להפך: הוא ראה בו איש העולם, נון-קונפורמיסט חינני-הרפתקני. צד שווה היה לשניים אלה: על הדוד אמרה המשפחה ביידיש 'משיגענער', כלומר משוגע, ואת הילד כינו 'הילד המשוגע'. גם בדברי הילד עצמו על שמחתו שלו מופיע השורש שג'ע: 'ורק בתוך נפשי בתוך החזה חגגה וחגגה כמו ציפור משוגעת'. 

הדוד צמח הביא אתו מתל אביב מתנה מיוחדת לילד: אופניים! הילד, שחבריו כינו אותו בלגלוג 'סוּמְכִי', היה כלשונו 'משוגע מגאווה ומשמחה'. אבל שמחת האופניים התחלפה חיש בשמחה אחרת, כפי שרומזת ההקדמה שכתב המספר עצמו בבגרותו; 'הכול מתחלף. רוב המכרים והידידים שלי, לדוגמה, מחליפים דירה ישנה בדירה חדשה, מחליפים זה עם זה ברכת 'בוקר טוב', מחליפים מניות בניירות ערך או להפך, מחליפים אופניים באופנוע ואופנוע במכונית [...] אני, כשהייתי בן אחת עשרה ועוד חודשיים בערך, התחלפתי ארבע או חמש פעמים ביום אחד'. שעה קלה אחרי שיצא מביתו כשהוא מוליך את האופניים לצדו מול פניהם של ילדי הרחוב ('ראיתי את הקנאה ואת הלעג ואת הרשע') סומכי מסכים להצעה של חברו אַלְדוֹ ומחליף את האופניים ברכבת חשמלית. דקות אחר כך הוא נאלץ להיפרד שלא בטובתו מהצעצוע היקר, ותמורתו מקבל מהבריון השכונתי גור כלבים. כשהגור משתחרר מן הרצועה ונעלם סומכי חוזר הביתה בפחי נפש, ובידיו רק מחדד ברזל משומש שמצא בדרך. אביו הקפדן והלגלגן אמנם מפליא בו את מכותיו, אבל עוד באותו ערב מתברר לסומכי שרצף ההתחלפויות המביך היה סימן לאושר גדול; 'שישה שבועות היינו אסתי ואני חברים. כל הימים ההם היו חמים וכחולים וגם הלילות היו כחולים-כהים. קיץ עמוק ורחב היה בירושלים כאשר אהבנו, אסתי ואני. עד סוף שנת הלימודים נמשכה האהבה וגם עוד קצת, בחופש הגדול'. 

עמוס עוז מסמן את התקדמות הזמן ביום האחד שבסיפור: סומכי יוצא עם האופניים לרחוב באור יום. כשהוא עוזב את ביתו של אלדו 'השעה הייתה, על פי האור והקרירות, בערך חצי שעה לפני החושך ולפני זמן ארוחת הערב'. הכלב בורח מסומכי בשעה ש'הרחוב כבר החשיך והשעה התחילה להיות מאוחרת', וסומכי עצמו ברוח מן הבית ב'חושך גמור היה ברחוב גאולה [...] חושך של שעה מאוחרת, חושך קריר ושותק שמוטב לראותו מבפנים, מן המיטה, מבעד לסדקי התריס, ולא להיות תפוס בתוכו לבדך'. המעבר ההדרגתי מאור לחושך מלווה גם מטפורית את התדרדרותו של סומכי, שהפך מבעל רכוש לחסר בית. בו-בזמן, כשנכסיו של הילד מתחלפים ומאבדים מערכם – אהבתו לאסתי יציבה ואף מתעצמת ומגיעה לשיאה בסוף הסיפור.
 
הפסיפס האנושי שמעמיד עוז בסיפורו זה לנוער מרתק לא פחות מאשר בספריו למבוגרים, וסגנון הכתיבה מדויק ומהודק. סומכי חי חיים כפולים; מעמדו בחברת בני גילו רעוע, והילדים, ששמותיהם רומזים על תכונותיהם – בר-כוכבא סוכובולסקי וטרזן במברגר - מלגלגים עליו בגלוי: 'תסתכלו מה זה, לסומכי קנו אופניים של בנות, בלי רמה [...] מתאים לסומכי סרט ורוד בשערות שלו'. אַלדו בן הסוחר מתואר כתקיף ואדנותי ובקיא בדיני חוזים. גואל גרמנסקי הוא בריון אלים וחסר מצפון ('...תפס בחולצתי מלפנים וקימץ אותה בתוך אגרופו ודחף וניער אותי שתיים-שלוש פעמים אל הגדר'). סומכי אינו יוזם, והמהלכים בעלילה אינם פרי החלטותיו. הנערים האחרים, החזקים ממנו, מקדמים את העלילה שהתחילה במתנתו של הדוד צמח, כופים על סומכי את רצונותיהם, והוא מתבונן בהם ונדחף מזה לזה כשדמיונו והרפתקאותיו-משאלותיו עוטפים אותו וחוצצים בינו לבין הסביבה המאיימת. סומכי מדמה לעצמו את חייו האחרים, כפי שאפשר לראות בכותרות המשנה של פרקי הספר ('הדוד צמח עובר כל גבול, ואני יוצא למסע אל מקורות הנהר זמבזי ביבשת אפריקה') וכן בהרהוריו ובשיחותיו עם בני גילו בהשראת ספרי הרפתקאות שקרא ('אני דיברתי בהתלהבות על המַהדי הנורא שבעיר חרטום בירת סודאן ועל טרזן האמיתי שביערות טנגנייקה'). 

תיאוריו הפואטיים של סומכי ורגישותו לשפה מעידים עליו שהוא משורר: 'כשאגדל ואהיה משורר ודאי יהיה לי צורך בחומר כזה'; 'אני בסך הכול מלמד לפעמים עברית את סרג'נט דאנלופ ולומד ממנו אנגלית'; 'רגליו הקדמיות שלוחות לפנים וראשו מוטל עליהן בהכנעה עולמית, בתוגת משוררים ענוגה'. 

פניה של ירושלים בזמנו של עוז הילד משתקפים בתיאורים הנפלאים, שמקורם בעין דקת האבחנה של בן דמותו שבספר, הילד סומכי. בתיאור ביתו של אלדו מעורבים תקיפוּת ורצינוּת וחיוך סלחני, רכּוּת חרישית וכובד משקלה של ההיסטוריה: '...מרווח מאוד, כבד בשטיחים ובווילונות, נקי אך אפל קצת תמיד, חוצלארצי [...] אפילו תנין-קרוקודיל היה להם, עשוי כסף, שזנבו שימש מנוף כך שבמשיכת הזנב ובלחיצה קלה היו שיני התנין-קרוקודיל מפצחות אגוזים לכבוד אורחי משפחת קסטלנואובו [...] בחדר האוכל עצמו ניצב שולחן ענקי בצבע חום-אדום, ועל רגליו העבות של השולחן הזה הלבישו מעין גרביים של לבד'. בעקבות תיאור זה של בית הסוחר העשיר שיש לו שיג ושיח עם 'סגן מלך ונצואלה' מופיע התיאור הקצר של ביתו של סומכי – '... בשני החדרים ובמטבח ובמסדרון הקטן שביניהם היו שולחנות של עץ פשוט עם כיסאות של קש קלוע. באביב פרחו אצלנו כלניות או ענפי שקדייה בתוך צנצנות של לבן'. 

לא מעט הומור מהל עוז בעלילת הסיפור, לרוב באיפוק וברמיזה; דמותו של הדוד צמח משורטטת בהומור, וכמוה תשובותיו לבני שיחו ודעותיו על המציאות. מחשבותיו של סומכי משעשעות משום שהן מציגות מעין-אמת שהוא משמיע לעצמו. כשהוא עובר והאופניים בידו מול ילדים ששמותיהם טרזן ובר-כוכבא המטיחים בו עלבונות סומכי שותק ומתרחק ואומר בלבו: 'אני באופן עקרוני לא מתחיל מכות עם ילדים יותר חלשים ממני', והקורא האוהד מחייך וחושב שראוי היה לסומכי לומר 'ילדים חזקים ממני'. 

אף שעלילת הסיפור משתרעת על פני יום אחד בלבד ואינה חורגת מתחום שכונה אחת בירושלים, היא ממשיכה ומתפתחת ומשתקפת בה ילדותו של סוּמְכִי – בעל החלומות הרגיש והנאיבי שכמיהתו שאיננה באה על סיפוקה למסעות ולעלילות גבורה במרחקים מלווה את ימיו כצל, עד כדי כך שאפשר לראות בה רומן התבגרות בזעיר אנפין. עמוס עוז מבין ללבו של הגיבור שנברא בדמותו, ובסגנונו הבהיר, המדויק, החסכני והמעודן מצליח לצבוע את הסיפור בתוגה של נעורים ובשחוק של מי שהנעורים מאחוריהם.
כשנשאל עמוס עוז במה שונה סומכי מיתר ספריו, השיב: סומכי שונה בזה שנכתב בחיוך אחד ארוך, מתחילתו ועד סופו, לעומת ספרי האחרים, שנכתבו ברצינות ואפילו בעצב.

עמוס עוז, שנולד בירושלים ב- 1939, הוא מבכירי הסופרים בישראל. סומכי הוא ספרו היחיד לקוראים צעירים. 
סומכי מתאים לבני 10 ומעלה. 

נירה לוין