אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

רודולף התנין מכרכור

כתב ואייר: דני קרמן
עם עובד 2017
32 עמוד, מנוקד

'רודולף ערך את כל ההכנות הדרושות
והביא את המצלמה שלו וצעק:
'עכשיו!!!'
ובדיוק אז
צלצל הטלפון!
זה היה שמוליק, שרצה לשאול
אם הטלפון הגיע,
ועד שרודולף אמר 'כן',
קפץ הפיל על הפסנתר
והשליך את הביצים על הפנדה,
ורודולף לא ראה כלום
ולא הספיק לצלם...'

רודולף התנין, שכמו המספר התגורר בכרכור עוד כשהייתה כפר קטן, כותב לידידיו ברחבי העולם מכתבים מסתוריים: 'ובבקשה ממך סַנְדֶרְס יקירי,' הוא כותב במכתב שנשלח לאפריקה, 'שְׁלַח אותו מהר ואני אשלם כמובן כמה שתבקש.' האיור שבכפולה הבאה מסיר את סימן השאלה מהמילה 'אותו' בהציגו פיל המגיע במשאית דואר ענקית לכפר הקטן כרכור.
את המכתב השני כותב רודולף התנין לידיד אחר: 'ובבקשה ממך הַנְס יקירי,' הוא כותב באיגרת לווינה, 'אני רוצה את הטוב ביותר ושיעלה כמה שיעלה.' האיור שמעבר לדף מראה סבלים מורידים פסנתר כנף ממשאית.
רק בסוף הסיפור, לאחר רצף של מכתבים והזמנות הנשלחים לידידים אלמונים ואחרי שרשרת חפצים ובעלי חיים המגיעים לבית בכרכור - רק אז מתפוצץ בצווחות צחוק המסתורין האופף את רודולף (מרגל? איש עסקים? אספן תימהוני?) ומתבררת מטרתו הנונסנסית-הזויה של התנין בסיפור שרקם ואייר דני קרמן. 

הסיפור המצחיק הזה מתחיל כסיפור זיכרונות מנומס ומאופק. הכותב מספר בגוף ראשון על הכפר שחי בו בילדותו ומזכיר ש'בבית האחרון שבצד ימין, ליד הסנדלרייה, גר רודולף התנין'. המספֵּר משער שהקוראים ירימו גבה ואף מסכים עם תמיהתם ('זה היה מוזר שתנין גר בכפר...'), אך באיור הוא מאשר את מה שמוסר הטקסט: רודולף הוא היצור שיושב בכיסא נדנדה, לבוש מצוואר עד כף רגל ומעשן מקטרת; תנין, ולא שום דבר אחר. הקוראים, שהשם 'רודולף התנין' והדמות הבלתי צפויה מטלטלים את ציפיותיהם מסיפור על ילדות בכרכור, נדרכים לקראת המעבר לעמוד השני של הספר. שם הם מבינים שרודולף התנין (תנין!) יהיה גיבורו האמתי של הסיפור. אבל איזה סיפור זה יהיה? 

דני קרמן בונה את העלילה המפתיעה-פרועה בשיטה ובסדר דווקא: היא מורכבת מחוליות אחידות-מבנה, שבכל אחת מהן רודולף התנין כותב מכתב מסתורי לאלמוני שרק שמו ידוע לנו ומציע תשלום נאה עבור משהו שאיננו יודעים מה טיבו. זמן מה אחר כך מגיע אותו 'משהו' לבית בכרכור ורודולף 'מרוצה מאוד'. התהליך חוזר על עצמו חמש פעמים, ואל הבית מגיעים חמישה אובייקטים שאנחנו לומדים עליהם מהאיורים: שני בעלי חיים - פיל ודוב פנדה; כלי נגינה - פסנתר כנף; שלושה שעונים בצבעים שונים; טלפון אחד. במציאות הבלתי-הגיונית הזאת הדברים מגיעים לפי סדר הגיוני - מהאדיר לזעיר: פיל, פסנתר, דוב פנדה, שלושה שעונים גדולים, טלפון (ועוד לא הזכרנו את שישים הביצים). גם אמצעֵי ההובלה מאורגנים מהגדול לקטן, כמו לוודא שהמספֵּר אינו מאבד שליטה על הסיפור: משאית דואר ענקית, משאית דואר גדולה, משאית דואר בינונית, טנדר של הדואר, דוור עם חבילה קטנה. 

דמותו של התנין (זוחל טורף שהמוניטין שלו מפוקפקים) מתוארת באיורים מרגיעים - הוא יושב ליד שולחן הכתיבה שבביתו, כותב מכתבים ומנגן בפסנתר - אבל לקוראים קשה להתעלם משיניו החדות המבצבצות מפיו, מהאדמומית בעיניו הרומזת על סכנה-בכוח ומהטְפָרִים שבכפותיו, אדומים גם הם. בהיותו המספר והמאייר של הספר, קרמן מפזר בו רמזים מאוירים: ספרים המונחים על שולחנו או בכיסיו של רודולף - 'ו' א' מוצרט', 'הפנדה של מוצרט', 'איך לגדל פנדה מוסיקלי' ו'הפיל והפסנתר' רומזים לא רק על טיבם של המשלוחים העתידים להגיע אלא גם על היעד שרודולף הציב לעצמו ומתברר בסוף - 'לראות ולצלם פיל קופץ על פסנתר ומשליך שישים ביצים על דוב שמנגן יצירה של מוצרט בפסנתר כנף שעומד על שלושה שעונים: אחד צהוב, אחד אדום, אחד כחול'. 

הסיפור הוא רצף של ציפיות נבנות ונשברות, מתחזקות לרגע וקורסות שוב סביב תנין ילדותי (או מטורף) בכפר ארצישראלי קטן 'אי שם בין שפע פרדסים וכלניות', כשהפנטזיה המטורפת של הגיבור קורמת עור וגידים במרחק שנות אור מהברושים וממגדל המים. קרמן מוסיף לסיפור קווים איגיוניים - למשל המכתבים הנשלחים לאפריקה, לווינה, לסין, ואז לחיפה ולחדרה דווקא, או ארוחתו של הפיל הכוללת פולי קקאו ופלפלים. הוא עושה כמיטב יכולתו לזרוע מהמורות בניסיונותיו של הקורא להשליט סדר בעלילה האבסורדית - ומצליח לייצר סיפור מאיים אך מצחיק, פרוע אך מאורגן, מאופק אך אנרכיסטי. האם 35 הימים החולפים עד להגעתו של הפיל לכרכור רומזים על סיפור דמיוני אחר שהתחיל ב- 35 במאי? 

על דני קרמן, מאייר ומספר ישראלי, קראו בדףדף.  

רודולף התנין מכרכור
ישמח לבני חמש עד שמונה.
נירה לוין