אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

איש ושמו אריה

כתבה: יונה טפר
ספרית פועלים 2017
192 עמוד, לא מנוקד

'אתה צודק, אמיר. לפי סדר הזמנים קודם התרחש קרב ג בשבט, אחר כך היה קרב הל'ה שאותו הזכרתי כעת, יותר מאוחר הייתה פרשת שיירת נבי דניאל... ובו זמנית היו עוד אירועים רבים וקרבות רבים גם בירושלים וגם בחלקי הארץ האחרים, ורק אחר כך, אחרי שאחי מאיר נהרג בנבי סמואל, יצא אריה בלילה בדרכו לשפלה וליגור וגילה את הדרך שהפכה לדרך בורמה. אבל אתם הרי ביקשתם תחילה לשמוע על גילוי דרך בורמה, ושאר הסיפורים התגלגלו מעצמם.' 

לקראת הטיול שנתי מתבקשים תלמידי כיתה ז בקיבוץ יגור לכתוב עבודה על דרך בורמה. אלון, שיודע שהאח הבכור של סבו היה אחד משלושת מגלי הדרך החלופית לירושלים הנצורה, מבקש מסבא להסביר לו 'מה פירוש השֵׁם ומה היה שָׁם'. בביתו של סבא מוצא אלון פתק מצהיב, שעליו כמה שורות בכתב ידו של אריה אחיו של סבא תחת הכותרת 'חשבון נפש'. סבא, שאח אחר שלו נפל בקרבות על ירושלים, משתמש בפתק ככתב חידה כדי לאתגר את אלון ולעורר בו סקרנות לקראת הטיול השנתי. הוא מזמין את הנכד אלון וכמה מחבריו לביתו ומספר להם בהזדמנויות שונות על המצור על ירושלים ועל המאבק לפריצת דרך לעיר. התעניינותם של הילדים חורגת מתחום חובת שיעורי הבית, מעגל המאזינים מתרחב והולך, ובסופו של דבר סבא מלווה את הכיתה בטיול השנתי, וכמי שחווה כנער צעיר את המאבק לעצמאות הוא הופך בעיניהם משכן קשיש וחביב לגיבור נערץ.
 

הספר, המסתיים בטקס הסרת הלוט משלט זיכרון להנצחת לוחם הפלמ'ח אריה טפר, מגויס לשתי מטרות שכל אחת מהן משרתת את האחרת. הוא משרטט באהדה ובהערכה את דמותו של טפר, שהשתתף בקרבות על ירושלים ועל גוש עציון ובלא מעט מבצעים נועזים, ומבקש לתקן עוול שעשו לו כותבי ההיסטוריה של מלחמת העצמאות - כך לתפיסת בני משפחתו ורבים אחרים שהכירו מקרוב את אישיותו ואת תרומתו. לשם כך וגם כתוצאה מכך סבא משמיע באוזני הקוראים הצעירים של זמננו את קולו של דור המייסדים ומנסה להכניס לסדר היום של הצעירים את הסיפור המתרחק והולך של המאבק על עצמאות ישראל בכלל ושל שחרור ירושלים בפרט. 

הספר מדגים את התפקיד שסופרים ותיקים עדיין לוקחים על עצמם, לאחר שבמהלך עשרות שנות כתיבה לילדים הם חווים את נסיגת ספרות הילדים הישראלית מהיעדים שהציבה לעצמה בתקופת היישוב ובעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, בהם עיצוב הזהות הלאומית של ילדי ישראל, העמקת תחושת השייכות לקולקטיב המתחדש ולדרכו הצודקת, הגברת מחויבותם של הילדים להמשך קיומו של המפעל הציוני, ולא פחות חשוב מאלה - השרשת העברית התקנית-גבוהה כשפת הספרות. יונה טפר נמנית עם אלה המשתתפים במרוץ הלפיד הספרותי-מטפורי:
 
סבא יגאל מתבקש לספר על דרך בורמה ומתחיל בכך, אך מהר מאוד מרחיב את היריעה ופורש באוזני התלמידים תיאור מקיף ומפורט על פעולות ומעשי גבורה של לוחמי הפלמ'ח (שיירת נבי דניאל, ליל הגשרים, פרשת הל'ה, כניעת גוש עציון ופינוי הגוש) ושל חיילי צה'ל בשנותיו הראשונות, שלאחיו אריה היה חלק ברובם; הוא מוסר שמות אישים ומקומות, שיקולי תכנון, פרטים מבצעיים וטקטיקה, ומוסיף את ההשלכות על תמונת הביטחון של ישראל הצעירה. כך, ותוך שימוש בחידות ומשימות חווייתיות, הוא מנסה ליצור עבור התלמידים את תמונת התקופה ההיא שחווה כאחיהם הצעיר של שני פלמ'חניקים. סבא מתגלה כמחנך מלידה: הוא קוטע את סיפוריו ברגעי מתח, מזכיר חפצים מן השנים ההן ('מצלמת בוקסה', 'חוט שְׁפָּגָט') שחלקם הפכו לסמלי התקופה ('משלט', 'כובע גרב'), ומשלב כינויים שהיו בשימוש לפני שבעים שנה אך נעלמו מן העברית ('פספוס', 'לחם גמדים' [פרי החלמית, חוביזה בערבית], 'האורז של בן גוריון'). גם את הפן הערכי-חברתי אינו מזניח: 'ככה התנהגנו בתקופה ההיא. אף אחד לא החצין רגשות', 'זו הייתה תקופה אחרת, אנשים חשבו ששתיקה היא גבורה. האמינו שאסור להראות רגשות. חשבו שבכי ודיבורים יחלישו אותם'. 
בהתאמה זוכים הילדים, תלמידי כיתה ז, לתיאור אוהד, אולי אוהד מדי: הם מוצגים כסקרנים חובבי היסטוריה השותים בצמא את סיפורי סבא ומפצירים בו להמשיך ולספר; הם מתעניינים בתנ'ך ובפתגמים עבריים ('למדנו את זה בשיעור לשון'). אבל בתיאור היחסים בין הילדים בולטת קנטרנות סטריאוטיפית שבין בנים לבנות ולא מעט מהתבטאויותיהם נשמעות נאיביות, ילדותיות או בלתי הולמות את גילם ('אבל למה הם התקיפו את היישובים שלנו?'), שהרי מדובר בישראלים צעירים החשופים כל חייהם למציאות הביטחונית בארץ. 

החלק ההיסטורי בספר מתאים במורכבותו ובהיקפו לתלמידי חטיבות הביניים, אולם ייצוג הילדים בעלילה עשוי למשוך קוראים צעירים יותר. יתכן שהצרימה הזו תפגע בסיכוייו של הספר להתקבל בקרב הקוראים שיוכלו ליהנות מכל רבדיו.
באשר ללשון הספר, סבא מספר את הדברים לילדים תוך דליית מידע וחוויות מזיכרונו וכתשובה לשאלה (לרוב ספונטנית) של מאזיניו, ואף על פי כן טפר שמה בפיו (וגם בפיה של סבתא) לשון פורמלית-גבוהה הרחוקה מהעברית המדוברת, כאילו מדובר בהרצאה מתוכננת: 'לאט לך, מוטב שתשב', 'לשבת בבית שעה שאני יכול לתת את חלקי להצלת המולדת', 'גם המים היו במשורה', 'לא הסתכלו בעין יפה', 'דָגַל במעשים', 'נעשה חידודים חידודים', 'זומם להרע לי', 'מומחה ביידוי אבנים' וכיו'ב. לא מעט כינויים חבורים ('יצאה מחדר עבודתה') מיותרים הופכים את השפה למלאכותית. גם הילדים, לצד ביטויים עכשוויים כמו 'סבא מגניב' או 'ממש וואוּ של כתבה', מתבטאים במבנים תחביריים תקינים, שלמים, מורכבים ומרוחקים מהעברית המדוברת הטבעית. 

דומה שבספר נפלה טעות עריכה; מחאתו של אלון - 'אצלנו לא מספרים על אבא שהרג את הבן שלו' ובעקבותיה דבריה של ניצן מנותקים מכל קשר בעמ' 17 שבו הם מופיעים, ונראה שמקומם רק בעמוד שאחרי כן. 

איש ושמו אריה מתאים לבני אחת עשרה ומעלה.
נירה לוין