אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

בובה תוּתִי


כתב: דויד גרוסמן
איורים: גלעד סֵלִיקְטָר
עם עובד 2017
28 עמוד, מנוקד

'אחרי ארוחת הצהרים, הילדים בגן היו עייפים.
גם לילך הייתה עייפה.
כל ילד הלך אל המגירה שלו ולקח משם את הדובי שלו,
או אל הכלבלב שלו, והלך למזרן שלו, לשכב ולישון.
לילך פתחה את המגירה שלה,
והיא לא ראתה שם את תותי.
אבל עמליה, הילדה הכי קטנה בגן,
פתחה את המגירה שלה, של עמליה,
ואת מי היא מצאה שם?
את בובה תותי!
מוזר מאוד.' 

דויד גרוסמן מכניס את קוראיו הצעירים אל פיסת מציאות מוכרת; גן הילדים. בטון נינוח ובעברית דיבורית בהירה הוא מספר מה קרה בגן, כשהילדה לילך לא מצאה את הבובה שלה במגירה שבה הניחה אותה כשבאה לגן באותו בוקר.
גרוסמן יודע לספר לקטנטנים. הוא מסביר את הכללים ('לכל ילד בגן יש מגרה והשם שלו כתוב עליה. כל ילד יכול לשים בתוך המגרה את הדברים שלו'), הוא ממלא בתוכן את הזמן החולף ('היא שיחקה בלוטו, והיא נהגה בבִּימְבָּה, והרכיבה פזל של חיות ואפתה עוגיות'), ובכך מאפשר למאזיניו לחוש בנוח ולהתיידד עם סביבת הסיפור, ולמעשה יוצר תשתית לדיאלוג בין הסיפור לקהל מאזיניו. 

אם עד אמצע הסיפור המאזינים רואים את עצמם בתוך הזירה שבה מתרחשת העלילה, הרי שאת רגע המשבר הם רואים מבחוץ. המאייר גלעד סליקטר צייר את ההתרחשות - 'לילך פתחה את המגירה שלה, / והיא לא ראתה שם את תותי. / אבל עמליה... / [...] / ואת מי היא מצאה שם? / את בובה תותי! / מוזר מאוד' - כשהיא נשקפת דרך חלון גדול לעיניהם של הצופים מחוץ לגן. בתוך מסגרת החלון מיקם סליקטר גם את שורות הטקסט. מיקום הטקסט רומז שהאירוע אינו נמסר מנקודת מבטה של לילך ולא מזו של עמליה. הוא מראה את העובדות בסדר התרחשותן, הופך את הילדים לעדים היודעים את האמת או לפחות את חלקה ומאפשר להם לנקוט עמדה. ביודעם מי הצודקת הם מצפים בסקרנות ובמידה של דאגה להתפתחויות. 

רגע השיא של המשבר מוצג בכפולה הבאה כמאבק אלים המתפתח בין שתי הילדות. הצבע הדומיננטי בכפולה - אדום על רקע לבן - מייצג זעם ותסכול. במרכז הכפולה נראית הבובה תותי בשמלה אדומה, בחרוזים אדומים, בגרביים אדומים ובנעליים אדומות. משני צדיה של הבובה שני זוגות של זרועות בשרוולים אדומים. הזרועות מייצגות את הילדות המושכות בזרועות הבובה ומאיימות לקרוע אותה לגזרים.
לפני שהסכסוך יסתיים יהיה על המאזינים הצעירים לחוות עגמת נפש: הגננת יסמין נוטה לקבל את גרסתה של עמליה, 'הילדה הכי קטנה בגן'. באורך רוח המאפיין מבוגרים נטולי סָפֵק היא מציעה ללילך דרכים לסגת מן הטענה שתותי שייכת לה, ולזכותה (לזכותו של גרוסמן) יש לומר שהיא עושה זאת בשקט, בלי להזדקק לנזיפה או לכפייה. אבל לילך החוששת לגורל בובתה מנסה לשנות את דעת הגננת. נוכח התנהלותה הסובלנית של הגננת, שאינה מאשימה ואינה מאיימת, גם עמליה הקטנה מוכנה להודות באמת.
לאחר שהצדק נעשה לילך איננה חוגגת את ניצחונה. מרגע זה יש גם מקום לחמלה ולנדיבות. שתי הקטנות יודעות להתקדם אל המשך החברוּת, אל השיתוף ואל הפיוס. 'ויסמין הגננת ישבה על כיסא קטן של ילדים והביטה בלילך ובעמליה שנרדמו לאט-לאט'. 

בסיפור הקטן הזה אין טובים ורעים, אין מנצחים ומפסידים. יריבוּת-לרגע מתפוגגת בזכות תחושת הביטחון של ילדה אחת המולידה אמפתיה אצל האחרת, ובזכות גישתה האנושית והמכבדת של המבוגרת האחראית. 

ספרים מאותו מדף:
קשקוש
, מאת דבורה פרידמן
ספינקי ברוגז, מאת ויליאם סטייג
לאיתי יש ארנב, מאת נירה הראל
הארנב הזה שייך לאמילי בראון, מאת קרסידה קאואל
פינדוס עובר דירה, מאת סוון נורדקוויסט

בובה תותי מתאים לפעוטות מגיל שנתיים עד ארבע.
נירה לוין