אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

פיסות שמיים קטנות

כתבה: סו דוראנְט
מאנגלית: גליה אלוני-דגן
אנונימה, כתר 2017
215 עמוד, לא מנוקד.

'לא יכולתי להירדם. לא הפסקתי לחשוב על כל האנשים שחיינו אצלם לפני שהגענו ל'סקילי'. תמיד ידעתי שלא נישאר אצל ברנדה ואַלְף לאורך זמן. הם היו מבוגרים ואלף כל הזמן איבד דברים. הוא היה זקוק לברנדה שתשמור עליו, לא עלינו. לפניהם הייתה פֶּטרה, שהתקבלה לעבודה במשמרות לילה ככה שכבר לא יכלה לשמור עלינו, והייתה אָלארָה, שכל הזמן אמרה לנו שעד חג המולד כבר לא נהיה אצלה (ולא היינו). היו הגְרִימְבֵּלים, שאמרו שנישאר אצלם לתמיד אבל אז הגיע התינוק החדש שלהם, והיה אדם, שלא היו לו מספיק כיסאות כדי שכולם יוכלו לשבת. והיו גם כל השהיות הקצרצרות אצל אנשים שקראנו להם 'מטפלת' או 'דודה' אבל בכלל לא היו קרובי משפחה והאישה שהייתה אכזרית אלינו אז אניטה הייתה צריכה לקחת אותנו ממנה.' 

איירה בת התשע ואחיה זאק הצעיר ממנה בשנתיים חיים ב'בית ילדים' לונדוני - ביטוי נאה שמשמעו מוסד לילדים חסרי בית. הם אינם זוכרים את אמם, וכל ילדותם היא רצף של התנסויות שוברות לב החוזרות על עצמן - קליטה במשפחת אומנה, הסתגלות, ואז עקירה פתאומית ומעבר למשפחת אומנה אחרת; כל שהות מסתיימת פתאום, בלא קשר להתנהגותם ולמערכת היחסים שהצליחו ליצור עם בני המשפחה האומנת, וכל פרידה ועקירה מוכיחות לשניים שהקביעוּת שהם מייחלים לה תהיה תמיד זמנית, שהם לא-אטרקטיביים בשוק המשפחות האומנות, ושסיכוייהם לחיי משפחה טבעיים ובטוחים הולכים ופוחתים ככל שהם גדלים. הידיעה שאיש אינו זקוק להם מזינה תחושות של תלישות וארעיות, הערכה עצמית נמוכה וחוסר יכולת לתת אמון באחרים. מה שאיירה וזאק למדו על החיים בקטנותם, רבים אחרים לא יגלו גם בבגרותם. 

איירה היא ילדה יוצאת דופן. בפתיח לספר, המעניק לו נופך של אותנטיות, היא כותבת: 'הסיפור הזה מורכב מקטעי יומנים שכתבתי כשזאק ואני היינו ילדים. כתבתי יומן כי הרגשתי שאנחנו כמעט בלתי נראים ורציתי לוודא שהסיפור שלנו יסופר, וגם מתוך תקווה שהחיים של אותה ילדה קטנה ובלתי אהובה שהייתי ושל אחי הקטן עוד יותר והבלתי אהוב ישתפרו'. המונולוג של איירה מתחיל ביום שבו הגיעו היא וזאק (ש'הוא תמיד מתרוצץ') ל'סקילי', ומשרטט את רצף החיים והאירועים בבית הילדים. קוראים שכבר פגשו סיפורים קלאסיים על ילדים חסרי בית, יצפו מן הסתם לתיאורי דלות ואומללות; אבל 'סקילי' התגלה כבית ילדים נעים וחם שצוותו מכבד את הדיירים הצעירים, נוהג בהם בהגינות ומשפיע עליהם חיבה וחום. אבל גם אווירה כזו אין בה כדי לאחות את הסדקים בלבם השבור של איירה וזאק. איירה, ילדה שחייה מתנדנדים תדיר בין תקווה לאכזבה, מרבה לעסוק במיונים ובהשוואות, כמו מבקשת להשליט סדר באנדרלמוסיה הרגשית שבתוכה היא מתנהלת וליצור לעצמה מקום בטוח ש'קירותיו' עשויים הגדרות ועובדות יציבות: למשל, היא מתארת בלשון אישית את אנשי הצוות ב'סקילי' ('סילאס הוא האיש הכי טוב בעולם. הוא לא מתנהג כמו מבוגר. לא אכפת לו כשיש בלגן, הוא אף פעם לא מתרגש והוא יודע לתקן דברים. יש לו תמיד ריח של אוויר נקי'), היא מציגה את החוקים של בית הילדים ('אסור להשליך תיקים ומעילים על הרצפה. אסור ללכת מכות עם מקלות. אם נגנר הנייר טואלט, צריך להגיד להורטנז'), והיא מארגנת בזיכרונה את כל המקומות שחייתה בהם פרקי זמן שונים תוך שהיא מפרטת את מספר המדרגות בכל מקום ('אני תמיד סופרת את המדרגות כי אז אני יודעת שמה שלא יקרה אני רק אצטרך לרדת כך וכך מדרגות כדי להגיע לקרקע. ואז אהיה בחוץ ואוכל לראות את השמים. זה גורם לי להרגיש יותר טוב'). לשונה הפואטית של איירה באה לידי ביטוי בשמות החדשים שהמציאה לצבעי השמן שהכירה:
'שמי קיץ במקום כחול צירולין.
סוכריות חמוצות במקום צהוב קדמיום.
ספגטי בולונז במקום סיינה שרופה.' 

במרכז הספר שני תהליכים מקדמֵי מִפְנֶה: האחד - איירה, היוצרת לעצמה חברה דמיונית בהשראת מכתב שכתבה אחת מחניכות בית הילדים לפני עשרות שנים, מגלה את זהותה של הכותבת; כשמתברר שזוהי הגברת קלאנקס, מנהלת בית הילדים הלא-אהודה, איירה מצליחה לראות את העולם מנקודת מבט חדשה ולחוש חמלה וחיבה. האחר - איירה וזאק הנשלחים מ'סקילי' לחופשה ב'בית אפלטון', ביתה של אישה ערירית, מצליחים להעיר את רגשותיה הרדומים ולומדים לרחוש לה אמון, עד ששלושתם הופכים לקן משפחתי אחד. 

באפילוג כותבת איירה: 'את שארית ילדותנו העברנו זאק ואני בבית אפלטון. עשרים וחמש שנים חלפו מאז, ואנחנו עדיין רואים בו בית. זה היה כאילו היו בו שני חללים בצורת ילדים שרק חיכו שמישהו יגיע וימלא אותם ואנחנו פשוט התאמנו להם באופן מושלם.' 

ספרים מאותו מדף:

ניצי מזווית העין, כתבה נורית זרחי, הקיבוץ המאוחד 1985
החיים חלקי 7, כתבה הולי גולדברג סלואן, כנרת 2017
ילדה של יום ראשון, כתבה גודרון מבס, כנרת 1986
הסיפור של טרייסי ביקר, כתבה ג'קלין וילסון, ידיעות ספרים 2007
וילובי, משפחה מהספרים, כתבה לויס לורי, ידיעות ספרים 2017

פיסות שמים קטנות מתאים לבני תשע עד שלוש עשרה.
נירה לוין