אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
ימימה טשרנוביץ-אבידר
 

אָבֵרָה, המסע אל הציור


כתבה: שֹהַם סמיט
ציורים: אברהם פֶרְדוֹ
כנרת 2016
60 עמוד, מנוקד

'עכשיו אני זקן.
אני כמעט בן מאה!
אין בי כוח לחרוש,
אין בי כוח ללכת,
אבל הראש שלי מלא תמונות,
ואני מצייר.
אני מצייר את אבא ואת אמא.
ואת האחים והאחיות שלי.
אני מצייר את הבית,
את העצים היפים.
את כל מה שהשארנו מאחורינו.'

שלושה מסעות עשה אברהם פרדו בחייו; מילדות לשֵׂיבָה, מאתיופיה לירושלים, ומהליכה אחר הצאן אל האחיזה במכחול. אָבֵרָה - כך נקרא אברהם פֶרְדוֹ בילדותו - היה האח הצעיר במשפחה יהודית רחבה, שחיה בכפר באתיופיה והתפרנסה מחקלאות. אָבֵרָה היה קטן מכדי שיוכל לקבל על עצמו מטלות קשות, ועזר במקומות שבהם הצליח להביא תועלת; האכיל את התרנגולות, לקח את העזים למרעה והבריח את הקופים משדה התירס. 

הסיפור שכתבה שֹהם סמיט מפיו של אָבֵרָה מעניק לאמן בשלהי חייו הזדמנות להשמיע את קולו: אָבֵרָה מספר את סיפור חייו בגוף ראשון, אך מדי פעם נסוג מן ההווה, מתבונן בילד שהיה ומספר על עצמו בגוף שלישי: 'אבא חורש, האחים הגדולים חורשים. אָבֵרָה קטן. אָבֵרָה לא יוכל לחרוש [...] ילד קטן מטפל בעגלים. ילד קטן רועה את העיזים'. אָבֵרָה מתאר מה שרואות עיני רוחו החוזרות בפליאה אל ימים רחוקים ומספר פכים קטנים וחוויות שנחרתו בזיכרונו: על המתנה שנתנה לו סבתא - רק לו מבין ארבעים נכדיה, על השמות שנתן לעיזים. בנשימה אחת הוא מתאר את געגועיו היום לחיים באתיופיה ואת כיסופיה דאז של המשפחה ל'עיר-עדן שכולה זהב ואור':
'אתיופיה, זו הארץ שעזבנו,
שהשארנו מאחור.
אהבנו את החיים באתיופיה.
אבל ידענו שישנו מקום אחר, רחוק, עיר-עדן שכולה זהב ואור -
ירוסלם! ירושלים!'. 

כבר בילדותו שמע אָבֵרָה את המילים 'עוד מעט נלך לירוסלם', אבל שנים רבות חלפו ונכדים נולדו לאשתו ולו בטרם זכו לראות את ירושלים ולחיות בה. 'כי רחוקה ירוסלם. כי רחוקה ירושלים'.
סיפורו של אָבֵרָה הוא סיפור האמנות שלו; הוא מספר כמו שהוא מצייר, בסגנון נאיבי. סמיט השכילה למסור את הדברים במילים מדודות ובמשפטים קצרים של אדם בא בימים שהעברית אינה שפת אמו. את משמעותן המטלטלת של המילים ממחישים ציוריו עזי המבע של המספר-האמן, המציפים את הספר ואת חייו של אָבֵרָה בצבעוניות אפריקנית נוקבת, שבין משיכות המכחול הנאיבי שלה מציצים מדי פעם רמזים לסימבוליקה חושנית-מיסטית. 

סמיט מספרת באחרית דבר שאָבֵרָהם פרדו החל לצייר רק בגיל 87, לאחר שתאונה קשה הפכה אותו לנכה המרותק לביתו. מאחר שבאתיופיה נחשבים העוסקים באמנויות לאנשים לא רציניים ואנוכיים הסתיר תחילה את עיסוקו מבני משפחתו, עד שנתגלה. 

הרהור:
לאחר קריאת הספר מתעוררת תחושת אי-נוחות נוכח הכיתוב על כריכת הספר:  'כתבה: שֹהם סמיט. ציורים: אָבֵרָהם פרדו'. ראוי היה האמן הישיש לאזכור מכבד ומפורש יותר. 

אָבֵרָה, המסע אל הציור
מתאים לבני שש ומעלה, ולכל חובב אמנות.
נירה לוין