אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

גודאי

סיפרה: זהבה גושן
עיבדה וכתבה: מעין בן הגיא
הוצאת אסיה 2016
249 עמוד, לא מנוקד

'אלה היו הימים שאחרי הקציר ולפני הפסח. קיבלנו חופשה מבית הספר כדי שנוכל לחזור ולעזור בבית בהכנות לחג שהיו בעיצומן. העמסתי את כל כלי החומר הישנים והסדוקים ויצאתי לשבור אותם. בבית כבר היו כלי חרס חדשים ויפים שדודה זֶאוּדֶה הכינה ושישמשו אותנו עד הפסח הבא. מערב החג נבשל בהם, ונאכל את בשר הכבש הצלוי שיישחט כקרבן החג. אבא עבד בסככה שלו מהבוקר עד הערב. כל אחד מבני המשפחה יקבל בגד חדש - גלימות ושמלות מבהיקות מִלובן מעוטרות בשוליהן ברקמה'. 

גודאי, ילדה יהודייה החיה עם משפחתה באתיופיה, מספרת בגוף ראשון על חייה של המשפחה היהודית באזור כפרי-חקלאי של אתיופיה בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, טרם העלייה הגדולה ארצה. גודאי מתארת את המשפחה המורחבת - הורים, אחים, דודים, דודנים ושכנים - החולקת עם הקהילה המעורבת של נוצרים ויהודים חיים הרמוניים ששלובים בהם מסורת יהודית ואורח מזרח-אפריקאי. המבוגרים עוסקים בחקלאות ובמלאכה, ויש ביניהם קשרים של רעוּת ושל מסחר המושתתים על אמון ועל עזרה הדדית; אבל ברקע כבר נשמעים הדי הפורענויות המתרחשות בעיר הבירה, ומילה אחת חוזרת ומופיעה מתחילת העלילה ועד סופה; 'יֵרוּסַלֵם'. בבתיהם של בני המשפחה חונים מדי פעם יהודים צעירים המבקשים להגיע לארץ ישראל, ואוזניה של גודאי קולטות מילים כמו 'מסע', 'מורי דרך' ו'שודדים', אבל גם תיאורים של ארץ היהודים, שבה 'בתי זהב וחומות זהב ודבש מטפטף מכל פרי'. 

את הספר פותחת רשימת שמותיהם של המבוגרים והילדים הסובבים את גודאי, ולאורך הסיפור מופיעות מילים אמהריות בכתיב עברי לצד תרגום או הסבר. צליליהם האותנטיים של שמות, של מושגים ושל ביטויים בשפתם של יהודי אתיופיה מבקשים לקרב את הקוראים לתרבותם של יוצאי אתיופיה, שרוב הישראלים הוותיקים אינם מכירים. 

בשלושת העשורים (ויותר) שחלפו מאז הגיעו ארצה ראשוני העולים נכתבו לקוראים צעירים ספרים לא רבים על העלייה מאתיופיה, חלקם בידי דורית אורגד ונעמי שמואל - שכתבו מנקודות מבט שונות: דורית אורגד (נולדה ב-1936) כתבה את שבועת ה'אדרה', את יום החרגול וימים אחרים ואת קלקידן מתוך תחושה של שליחות ומחויבות חברתית ולאחר לימוד והיכרות עם העולים ועם קורותיהם. נעמי שמואל (נולדה ב-1962), שעלתה בילדותה מאנגליה ונישאה ליוצא אתיופיה, כתבה את אבא חום, את דסטה ואני, את ילדת הקשת בענן ואת בנו של צייד האריות מנקודת מבט אישית המכירה את הקהילה מקרוב. על אף כוונותיהם הטובות ללא ספק של כותבים שונים, ספרים  שנכתבו על העלייה מאתיופיה תרמו להנצחת תדמית של קהילה במצוקה, בהבליטם תסכול ומפח נפש, אובדן זהות, תחושת קיפוח, אזלת יד ואפילו הסתבכות עם החוק - עד להסתגלות לחיים בישראל.
גודאי מציע לקוראים מפגש אחר לגמרי: ילדותה של גודאי עוברת עליה בתחושה של שייכות ללא ספקות, של ביטחון ושל יציבות. הספר מתמקד בתיאור חיים שקטים ואופטימיים בדרך כלל, מתאר אותם כמארג מאוזן של שגרה ושל קשיים הניתנים לפתרון. הקהילה שגודאי משתייכת אליה היא חזקה, יודעת לכלכל את צעדיה ומוכנה להיאבק כדי להגיע ליעדיה. הספר אינו מבליט את הדרמטיות שבמצוקה, אלא את הכוחות שבני המשפחה וחברי הקהילה מגייסים בדרכם לעתיד שבחרו לעצמם. ייתכן שגודאי ומשפחתה עמדו אף הם בפני המצוקות הנובעות מהגירה - אולם הספר בוחר להראות את מקורות הכוח של העולים - בהם גם המעורבות והאחריות של הילדים כחלק מן המערך המשפחתי והחתירה לקדמה ולהישגים - ולהבליט את התמונות שילדיהם ונכדיהם יהיו גאים לזכור ולספר. 

הספר נכתב תוך שתוף פעולה בין שתיים: זהבה גושן שעלתה מאתיופיה בילדותה ומשמשת היום מתרגמת ומגשרת בקהילת עולי אתיופיה, ומעיין בן הגיא, עובדת סוציאלית שעבדה עם עולים מאתיופיה במרכז קליטה בבית שמש. השתיים התיידדו , ולאחר שזהבה גושן נעתרה וסיפרה על ילדותה, מעיין בן הגיא הפכה את הזיכרונות לסיפור. 

גוּדַאי
מתאים לבני תשע עד שלוש עשרה. 

נירה לוין