אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

אפרים נעליים


כתבה: ענת הדס
איורים: רונה מור
כנרת בית הוצאה לאור 2016
24 עמוד, מנוקד

'לא יפה ללכת יחף לגן,' אמרה אמא לאפרים. 'מה יחשבו עליך הגננת והילדים?'
'אני לא יכול, אמא,' אמר אפרים.
'כשאני נועל נעליים,
הרגליים שלי מזיעות,
הפנים מסמיקות,
האצבעות צועקות: אפרים, תוציא אותנו!'

אפרים אוהב להיות יחף, והימים עוברים עליו במאבקים - עם אמא, עם אבא, עם סבא, ועם עצמו: הוא דווקא רוצה לעשות מה שמבקשים ממנו ('אפרים, אתה חייב לנעול נעליים!' [...] אתה, אפרים, לחתונה של דוד חיים תנעל נעליים!')- כלומר מה שעושים כולם, אבל נכשל בכך ומכעיס את הוריו. אפרים, כמו ילדים רבים, מוצא את עצמו במצב בלתי אפשרי; מה נכון - להיות הבעיה המשפחתית ולאכזב את המבוגרים, או להישמע לכללים ולאכזב את עצמו? 

זעקת הרגליים החוזרת לאורך הטקסט 'אפרים, תוציא אותנו!' - מצחיקה, אבל לא פחות מזה מזכירה לקוראים הצעירים את סבלו של הילד. לנעליים בסיפור תפקיד קונקרטי - אפרים לא יכול לשאת נעליים על כפות רגליו ומשתוקק ללכת יחף - אבל גם תפקיד סמלי; הן מייצגות את המסגרת הנוקשה, החונקת, את שלילת החירות ואת ההתעלמות מן הצורך האישי שמכתיבה הכניעה למוסכמות החברתיות. לסיפורו של אפרים סוף טוב, בזכות עיקשותו כמו גם בזכות רגישותם וגמישותם של הוריו. 

הסיפור הקטן הזה, עבודתה הראשונה של הכותבת לילדים, אף שראוי היה לעריכה טובה יותר, פונה לקוראים הצעירים אבל עשוי להדהד בתודעתם של האחרונים ולעורר שיח פתוח בסוגיות נצחיות כמו ציות למוסכמות או התעלמות מהן. 

הרהור על לשון
: הכותבת בחרה להשתמש בביטויים המדויקים 'לנעול נעליים', 'פָּרַם' ו'פָּשַׁט' ולצדם ב'תוריד את הנעליים' הדיבורי; מה טוב שנחסך מן הקוראים 'לשים נעליים' המַגֵּפָתִי. 

ספרים מאותו מדף:

צמריקו, מאת לזלי הלקוסקי
אבא עושה בושות, מאת מאיר שלו
בת המלך והנסיכה, מאת ג'ונתן אמט

אפרים נעליים מתאים לבני שלוש-ארבע.
נירה לוין