אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

דַּבְּרִי

כתבה: לורי האלס אנדרסון
מאנגלית: יעל אכמון
כנרת זמורה-ביתן 2016
188 עמוד, לא מנוקד

'...את תלמידי כיתה ט מובילים לאודיטוריום. אנחנו מתחלקים לשבטים: הספורטאים, המליינים, הגאונים, המעודדות הפסולת האנושית, היוּרוֹטְראש, הפשיסטים הצעירים של אמריקה, הבנות עם השיער המנופח, המרתוֹת, האמנים המיוסרים, השחקנים, הגוֹתים, הקוּלים. לי אין שבט. בזבזתי את השבועות האחרונים של אוגוסט בצפייה בסרטים מצוירים גרועים. לא הלכתי לקניון, לאגם או לבריכה, ולא עניתי לטלפון. הגעתי לתיכון עם השיר הלא נכון, הבגדים הלא נכונים, הגישה הלא נכונה. ואין לי עם מי לשבת.
אני מנודה.' 

סיפורה של מלינדה הנמסר בגוף ראשון מציע לקוראים להיות במשך שנה תמימה הזבוב שעל כותל נפשה של תלמידה בת 14 שזה עתה התחילה את לימודיה בתיכון. המילים 'אני מנודה' שבסוף הפתיח מתארות במדויק את מצבה החברתי והרגשי של מלינדה, ומכאן הקוראים יכולים רק להקשיב לקולה האישי מאוד, הנע בין הרהור לדיבור פנימי. היא מתארת את מציאות חייה בלי לתת את דעתה על הקוראים; היא עצמה ממלאת את תודעתה, כשמחשבותיה הפרטיות מאוד מפרפרות בין תחושת תבוסה לכעס, בין עלבון לשוויון-נפש-כביכול, בין סרקזם להלקאה עצמית. במהלך הסיפור, עשרות עמודים אחרי תחילתו, מצטברים רמזים על האירוע הטראומטי שבגללו נידונה מלינדה להיכלא מחוץ למעגל החברתי; לאחר שבמהלך מסיבה נאנסה בידי אחד התלמידים הבוגרים היא עברה על הדיבר הלא-כתוב 'לא תלשין' והזעיקה את המשטרה - ואז נידה אותה העדר כולו. 

מלינדה מוצאת בבית הספר חדרון מוזנח שאיש אינו משתמש בו והופכת אותו למקום המסתור הפרטי שלה; היא עושה מה שהוריה דורשים ממנה - מבקרת בבית הספר - אבל כשאפשר להתנתק מן המציאות הקשה היא נכנסת לחדרון הריק ויוצרת לעצמה מציאות חלופית. מהדרך שבה מלינדה מתארת את חייה כחלק ממשפחה קשה לדעת מה מידת האובייקטיביות של הדברים ועד כמה התיאור צבוע בצבעי התהום הרגשית שבה היא נמצאת; הוריה מתוארים כזוג מנוכר ומתנכר. כל אחד מהם עסוק בענייניו, הבית ריקני וקר, ומה שמחבר בין ההורים הוא בעיקר חוסר הנחת שלהם מבתם - ועיוורונם המוחלט באשר למצבה. 

הקוראים הפוגשים את המציאות כפי שחווה אותה מלינדה נחשפים לפשיטת הרגל של בית הספר האמריקאי; כבר ביום הלימודים הראשון מלינדה יודעת: 'עשרת השקרים הראשונים שמספרים לך בתיכון - 1. אנחנו כאן לעזור לכם [...] 7. היועצים תמיד זמינים לשיחה. 8. המערכת שלכם נבנתה במחשבה על הצרכים שלכם [...]'. מלינדה עוברת משיעור לשיעור, ממורה למורה, ואיש אינו נותן עליה את דעתו; גם אלה שמבחינים בריחוק שלה, בפסיביות, באדישות לכאורה, בשתקנות - מקפידים בעיקר על שמירת הסדר הטוב, על הצגת אישורים למיניהם ועל איסוף מטלות לימודיות במועדן.
רק מורה אחד מצליח לגעת בנפשה של הנערה. בשיעור האמנות ראשון התלמידים מתבקשים לשלוף פתק מערימת פתקים: ' 'על הנייר שלכם תמצאו מילה אחת, שם של חפץ. אני מקווה שהוא ימצא חן בעיניכם. במהלך השנה אתם תלמדו איך להפוך את החפץ הזה ליצירת אמנות. אתם תפסלו אותו. אתם תציירו אותו, תעצבו אותו מעיסת נייר, תגלפו אותו [...] עד סוף השנה אתם תצטרכו למצוא דרך לגרום לחפץ שלכם לומר משהו, להביע רגש, לדבר אל כל אדם שיסתכל עליו'. עץ? זה קל מדי. למדתי לצייר עץ בכיתה ב. אני מושיטה יד להוציא פתק אחר. מר פרימן עושה לא עם הראש. 'אה-אה-אה, הוא אומר. 'בחרת בגורל שלך. את לא יכולה לשנות את זה'.' 

הסיפור מציג את פניהם הכעורים לעתים של הנעורים; את כוחה ההרסני, המשתק והנקמני של חברה, את קהות חושיהם של אנשי חינוך ושל בני משפח. אבל קודם כל זהו סיפור הישרדותה של נערה שהיא האי הבודד של עצמה באוקיינוס עצום וריק. המאמצים שמלינדה השקיעה בעיצובו של העץ 'שלה' ובהפיכתו לעבודת אמנות אישית בעלת משמעות מסמלים מבחינות רבות את מאמציה לגייס כוחות, חמלה ואנושיות  בדרך להחלמה ולצמיחה.  

לורי האלס אנדרסון
(נולדה ב- 1961) היא סופרת אמריקנית הכותבת בעיקר לילדים ולמתבגרים. דַבְּרִי, ספרה הראשון לנוער, ראה אור במקור ב- 1999, הפך לרב-מכר, עובד לסרט ותורגם ל- 16 שפות. 

דברי
מתאים לבני 12 ומעלה.
נירה לוין