אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

מחלק העיתונים

כתב: וינס ווֹאְטֶר
מאנגלית: יחיעם פדן
הוצאת פעמון 2015
240 עמוד, לא מנוקד

'מה שמצחיק באֵיךְ שאני מדבר הוא לא כמו אצל החזירים השמנים בסרטים המצוירים אלא זה שאני נתקע בצליל ומנסה לדחוף את המילה מהפה ולהכריח אותה לצאת. לפעמים היא יוצאת אחרי קצת דחיפות אבל בפעמים אחרות הפנים שלי נעשות אדומות וקשה לי לנשום ועיגולים מסתובבים לי בראש [...] הגברת שההורים שלי משלמים לה כדי שתראה לי איך לדבר מלמדת אותי להשתמש בתכסיס שהיא קוראת לו נשיפות שקטות שזה להוציא קצת אוויר לפני שאני נתקע במילה שקשה לי איתה. אז לפני שאני אומר מילה שהולכת לעשות לי צרות אני מנסה להתגנב מאחוריה ולעשות לחש כזה.
ס~ס~ס~ס
למי שהוא כמעט בין שתים עשרה יותר טוב שיקראו לו נחש מאשר מפגר'.

המקום: העיר ממפיס, טנסי.
הזמן: 1959, ערב ביטול ההפרדה בין שחורים ללבנים.
המספר ברומן ההתבגרות הזה הוא תלמיד בית ספר בן שתים עשרה, שהפרעת הדיבור המלווה אותו כל חייו מקשה עליו להגות אפילו את שמו ואת שם משפחתו - ויקטור ווֹלְמֶר. על מה שאירע בחודש יולי באותה שנה, כשמילא את מקום חברו בחלוקת עיתוני הערב בשכונה, הוא בוחר לספר בכתב: 'אני אוהב את צליל המקשים של מכונת הכתיבה כשהם מכים בסרט השחור כי הוא תמיד נשמע אותו הדבר. אף פעם אני לא יודע איזה צליל עומד לצאת לי מהפה. אם משהו באמת עומד לצאת לי מהפה'. 
קולו הכתוב של הילד בהיר להפליא, והוא מוסר את הדברים בגילוי לב ותוך התבוננות מוּדעת בעצמו ובסובבים אותו. התפקיד שוולטר לקח על עצמו לא היה פשוט; הוא ידע שבמסלול חלוקת העיתונים יפגוש אנשים שאינם מכירים אותו וייחשף שוב ושוב כמגמגם, ובכל זאת לא ויתר. 
סיפורו של וולטר מתארגן סביב שלושה נושאים הנרקמים זה אל תוך זה: האחד - הקֶשֶר שהלך והסתבך בין וולטר לרוכל הגרוטאות השכונתי שהתפוצץ לבסוף בתקרית אלימה ומסוכנת; הנושא השני - המפגשים של וולטר עם לקוחותיו, אלה שהביא לבתיהם את עיתון הערב מדי יום ביומו; הנושא השלישי - הגילוי שהאב שגידל אותו אינו אביו הביולוגי ותהליך ההתמודדות עם המידע המטלטל. 

ככל שמתקדמת העלילה מתגלה וולטר כילד אמיץ, סקרן, חושב ובעל שאר רוח, שכוחות הנפש שלו הולכים ומבשילים, הולכים ומתעצמים. לצד ההפרעה בדיבור ואולי בזכותה הוא מגלה רגישות מפתיעה לשפה, למילים ולדקויות של משמעות: 'בגלל הגמגום שלי אני אולי הכי טוב בממפיס בלהמציא שמות חיבה' (10); 'הסברתי לו בדיוק מה ההבדל בין קלועים לכלואים אבל הוא אמר שבעיניו עדיפה כורסה כלואה. מאז אימצתי את המילה הזאת [...] מפריע לי כשאנשים אומרים מילים שגויות בגלל שכמעט לכולם קל להוציא מהפה כל צליל שהם רוצים' (25); 'מעולם לא שמעתי מישהו מבטא את המילה הזאת בשוּמוֹפֶן אבל ידעתי שהיא מחברת בין המילים בשום ואופן. אני אוהב צירוף של מילים [...] בגלל שאם הופכים שתי מילים למילה אחת זה אומר שיש מילה אחת פחות שתתגמגם לי בפה' (37). אגב תיאור האירועים הוא מספר על האסטרטגיות שלימדה אותו קלינאית התקשורת שלו, דמות שהוא ממשיך להתייחס אליה במילים המרחיקות 'הגברת שההורים שלי משלמים לה כדי ש...'. את דבריו הוא מדייק גם באמצעות דימויים מקוריים כמו '... אבל מה שיצא מפיו היה משונה ומלהיב כאילו פותחים את הברז במטבח כדי למלא כוס במים ויוצאת ממנו לימונדה מתוקה' (71). 

לחלק מהמבוגרים המקיפים את וולטר יש תפקיד מהותי בעיצוב אישיותו: החשובה בהם, המשמעותית ביותר, היא העוזרת השחורה שחיה בבית המשפחה, שוולטר כינה מאז ומתמיד 'מאם'. היא המגדלת אותו מאז היה פעוט, מטפלת בו באהבה ובכבוד, מבינה ללבו, מעניקה לו ביטחון ותומכת בו; בזכותה גדל הילד הלבן להיות מה שהוא. אמו של וולטר, לעומת זאת, כמעט איננה נוכחת בחייו. התקשורת ביניהם מועטת ומקרית ('...ועברנו ליד החדר של אמא שלי ששמה משחה לבנה על הפנים שלה ודברים בשיער שלה כמו שהיא עושה בכל לילה מול המראה של שידת האיפור בחדר שלה' [41] או 'לא היה לי מושג איפה אמא שלי אבל ראיתי שהמכונית שלה איננה' [46]), היא אינה מתעניינת בילד וייתכן שהיא מתביישת בלקות המביכה שלו. וולטר מזהה סוג של לקות שפתית אצל אמו - 'אבא שלי כל הזמן העיר לאמא שלי על השימוש שלה במילים. היא הייתה אומרת מילה מאוד קרובה למילה הנכונה אבל כשמדובר במילים קרובות זה לא מספיק טוב' (93) - אבל האם, שבחרה שלא לדבר על כך עם הילד, החמיצה הזדמנות לקרבה ולתמיכה הדדית. 

במסלול החלוקה היומית וולטר פוגש את מר ספירו, שילוב מרתק של הרפתקן ואינטלקטואל אוהב ספר, איש יוצא דופן ששפתו החגיגית מצאה חן בעיני הילד המגמגם: 'הוא גרם לכל מה שאמר להישמע חשוב כאילו שהוא מדבר עם אדם מבוגר' (33). וולטר נמשך לכנוּת ולישירוּת שאפיינו את דיבורו של מר ספירו, וזיהה את הדמיון ביו לבין מאם, העוזרת השחורה: 'הדרך שבה דיבר אליי מר ספירו הייתה בדיוק הדרך שבה מאם דיברה למרות שהמילים שלהם היו שונות מאוד. שניהם הביטו לי ישר בעיניים וגרמו לי להרגיש שאני נמצא במקום הנכון' (37). מר ספירו ידע איך להאיר את עיניו של הילד המגמגם, להראות לו נקודות מבט חדשות על המציאות ועל חייו שלו, ולימד אותו לחשוב, לשוחח, להכיר בנקודות החוזק שלו ולקבל את עצמו. 

הסכסוך המתפתח עם רוכל הגרוטאות השחור הוביל לתקרית שבמהלכה נקלעו וולטר ומאם לסכנת חיים. וולטר הוכיח תושייה, כוח ונחישות, ונוכח לדעת שהפשע והעבריינות אינם קשורים לצבע העור; וולטר ומאם ניצלו ממוות בזכות זרים מלאי חמלה ורצון טוב, שחורים כולם, שסיכנו את עצמם למען העוזרת השחורה ולמען בן טיפוחיה הלבן. 

חודש חלוקת עיתונים שינה את וולטר. אף שהגמגום לא חלף, ואף שוולטר יודע שההפרעה איננה עתידה לחלוף, הוא מבין שיש דרכים שונות שבהן יוכל להשמיע את קולו. הוא זקף את קומתו, חש חזק ובעל ערך, ובטוח שיעלה בידו להתמודד בהצלחה עם הקשיים בהמשך הדרך. בסוף הסיפור, כשוולטר חוזר הביתה בתום יום הראשון ללימודים, הוא משתף את העוזרת השחורה בתחושותיו.
'- איך היה הבית ספר שלך היום?
- ס~ס~ס~ס טוב. רוצה - ס~ס~ס~ס לדעת מה למדתי?
- בטח שכן.
- ס~ס~ס~ס חשוב יותר מה אני אומר - ס~ס~ס~ס מאשר איך אני אומר את זה.
- אתה צודק לגמרי, איש קטן.
- ס~ס~ס~ס והנפש שלי לא מגמגמת' (234). 

מחלק העיתונים
הוא סיפורו האישי של המחבר וינס וואטר, שלדבריו 'מעורב בסיפור פרי הדמיון'. 'אני מגמגם כבר יותר משישים שנה, לעתים באופן בולט ולעתים באופן כמעט בלתי מורגש. [...] האם נרפאתי מהגמגום? לא. האם התגברתי עליו? כן'. רק אחרי ארבעים שנה שבהן עסק בכתיבה עיתונאית ובעריכת עיתונים כתב וואטר את ספרו האוטוביוגראפי לנוער. בין היתר היה עורך העיתון פרס-סימיטאר, הלא הוא העיתון שגיבור הספר מחלק. וואטר חי כיום בחווה קטנה בטנסי, ארצות הברית. 

הערת המחבר בשולי הספר מסבירה את ההיבט האישי ומוסיפה מידע על גמגום. המתרגם מוסיף בהערה משלו את הפנייה של אגודת המגמגמים בישראל לילדים המגמגמים, ואת כתובת האתר של האגודה.
מחלק העיתונים מתאים לבני עשר עד שלוש עשרה.
נירה לוין