אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

מעיין הנצח

כתבה: נטלי בּאבּיט
תרגם: אסף שור
איורים: עינת צרפתי
מודן, אוקיינוס 2015, בסדרה 'הרפתקה – סופרים מתרגמים קלאסיקה'
129 עמוד, לא מנוקד


'... והבנו שיהיה ממש גרוע אם מישהו יידע על המעין הזה,' אמרה מיי. 'התחלנו להבין מה יכול לקרות אז.' היא שלחה מבט אל ויני. 'את מבינה, ילדה? המים - הם עוצרים אותך בדיוק איפה שאת. אילו היית שותה מהם היום, היית נשארת ילדה קטנה לנצח. לעולם לא היית גדלה. אף פעם.' 

נטלי באביט טומנת בהקדמה לספר את זרעי המסתורין שילוו אותו לאורכו, ומספרת על שלושה דברים שקרו ביום אחד אף שלכאורה לא היה ביניהם שום קשר: מיי טאק יצאה על סוסהּ אל החורש שבקצה הכפר כדי לפגוש את שני בניה; הילדה ויני פוסטר החליטה שכדאי לשקול בריחה מהבית; זר שהופיע בשער של משפחת פוסטר אמר שהוא מחפש מישהו אבל לא אמר את מי. 'החורש היה במרכז, הוא היה טבורו של הגלגל', רומזת הכותבת ומוסיפה שלפעמים, אם מתעסקים בטבור, 'עלול הכול להתפרק. אלא שלפעמים אנשים מגלים זאת מאוחר מדי'. 

על פי סדר האזכורים שבהקדמה, הפרק הראשון מציג את החורש, שהיה בו דבר מה מוזר עד כדי כך שאפילו הפרות עקפו אותו, ורומז על האסון שהיה נגרם אילו גילו בני האדם את המעיין שבתוכו. הפרק השני מציג את בני משפחת טאק, ש'נראו בדיוק אותו דבר זה שבעים ושמונה שנים'. הפרק השלישי מציג את ויני פוסטר, הילדה שבלבה הולכת ומבשילה החלטה לברוח מן הבית; 'היה טוב בהרבה אילו הייתי יכולה להיות כמוך, בחוץ,' היא אומרת לקרפד הזקן שבחצר, 'ולעשות מה שמתחשק לי. אתה יודע שבקושי מרשים לי לצאת מהחצר לבד? אני אף פעם לא אוכל לעשות שום דבר אם אשאר פה ככה. נראה לי שבטח עדיף לי לברוח'.
את העלילה מניע הזר המופיע בפרק הרביעי; הוא מרחרח סביב ביתה של ויני ומנסה לחלץ ממנה מידע על החורש. כשסבתהּ של ויני יוצאת לבדוק מה הזר מבקש, השלושה שומעים 'מנגינה קצרה ומדנדנת' שמקורה לא ברור. סבתא נזכרת ב'מוזיקת השדונים' ששמעה לפני שנים רבות, ומיד סוגרת את השער ומבריחה אותו היטב מול אפו של הזר. 
סגנון הכתיבה מתעתע משהו: הרמזים על אסון אפשרי ועל התכונה הלא-טבעית של בני משפחת טאק, הפרטים על בריחה אפשרית מן הבית, על זר חטטן ועל מוזיקה הקשורה לשדונים - כל אלה נמסרים בנחת, במתינות ובלא דרמטיות. הקוראים חשים אי-נוחות נוכח הצרימה שיוצרים הטון המתון והמתח המתגבר. כך לאורך הספר כולו.
מעיין הנצח  מגולל הרפתקה מופלאה ובה במידה נוגעת ללב ומעוררת מחשבה. ויני הקטנה מגלה בחורש את המעיין שכל השותה ממנו יחיה חיי נצח, אבל נחטפת לפני שהיא מספיקה לטעום מן המים. חוטפיה הם בני משפחת טאק, אנשים נדיבים ומלאי חמלה המנסים להציל אותה מהמים שהרסו את חייהם; מאז טעמו ממי המעיין לפני עשרות שנים לא התבגרו ביום אחד, והתברר שגם לא ימותו לעולם. מאז הם נאלצים לעבור ממקום למקום, כדי שאנשים לא ישימו לב לכך שאינם משתנים, שאינם מזדקנים. פה ושם מאשימים אותם בכישוף ולועגים להם, והם נעים ונדים ברחבי הארץ ומקפידים לא להיקשר לדבר - לבני אדם או לבתים. 'אם הייתי יודע איך לעלות בחזרה על הגלגל,' אומר מר טאק לוויני, 'הייתי עושה זאת בתוך שנייה. אי אפשר להמשיך לחיות בלי למות. ככה שאי אפשר לקרוא לזה חיים, לדבר הזה שיש לנו. אני חושב שאנחנו פשוט קיימים, כמו סלעים לצד הדרך' (61). 

ויני, שיצאה מבית הוריה הנקי, המוגן, הבטוח והמסודר להפליא, מתארחת אצל בני טאק ולומדת שיש חיים שונים מאלה שהכירה: בני טאק חיים בבית קטן הדחוס ברהיטים בלויים, חפציהם הרבים מפוזרים בין תלתלי אבק ובמגרת השולחן גר עכבר. ואף על פי כן אין מקום חמים ונוח מן הבית הזה, שיושביו הם אנשים פשוטים ועצובים משהו המייחלים למה שנגזל מהם - היכולת לחוות את מעגל החיים עד סופו. ויני מבינה שהניקיון והסדר השולטים בביתה שלה - 'הבית היה נתון למתקפותיהן חסרות הרחמים של אמהּ וסבתהּ גם יחד, וזה מכבר נכנע בלא תנאים לפרצי הטאטוא, השטיפה והצחצוח' (48) - אינם הערכים החשובים ביותר; היא נקרעת בין הרצון להיות גלויה ולבבית, שופעת חום ועדינות נפש כמו בני טאק, לבין הצורך הפנימי לחזור למציאות שבה גדלה. מצד אחד 'הם היו חברים. החברים שלה. היא אמנם ברחה מהבית, אבל לא הייתה לבדה [...] היא גילתה את הכנפיים שתמיד רצתה שיהיו לה' (43), אך מצד שני - הלא הם חטפו אותה! - 'הסיפור הזה שהם סיפרו לה - טוב, ברור שהם משוגעים, חשבה בתקיפות פתאומית, וגם פושעים' (55). 
העלילה מסתבכת כשגם הזר המסתורי עולה על במת הסיפור. נוכלותו ותחבלנותו גורמות אסון המאיים לפרק את משפחת טאק, ואז מגיעה שעתה של ויני להיענות למצפונה ולהיות מה שהיא בוחרת להיות. 

מעיין הנצח הוא סיפור התבגרות מרתק וענוג בעת ובעונה אחת. ויני עושה את הצעד הטבעי לכל מתבגר - היא אוזרת אומץ ויוצאת מביתה ומן החצר של חייה אל החורש, הלא הוא היער המטפורי שבו היא מתוודעת לחיים האמיתיים; למה שמופלא בהם אבל גם למה ששובר את הלב, לקוצר היד ולחולשות האנושיות, לפגמיו של המוּסָר ולצורך העמוק לנהוג על פי צו הלב. חייה של ויני השתנו, גם הוריה חשו בזאת: 'קרו לה דברים שהיו רק שלה ולא היו קשורים אליהם בשום פנים ואופן. זו הייתה הפעם הראשונה. ולא משנה כמה היא תספר להם על כך, היא לא תוכל לא תוכל לגרום להם להבין או לחלוק מה שהרגישה. זו הייתה תחושה מספקת ובודדה בעת ובעונה אחת [...] ההרגשה הזאת חיברה אותה אליהם - אל אמא שלה, אל אביה, אל סבתהּ - בחוטים חזקים שהיו עתיקים ויקרים מכדי להיקרע. אבל כעת היו גם חוטים חדשים ועיקשים, שמשכו בה וקשרו אותה אל בני משפחת טאק בקשר שהיה עז לא פחות' (99). מה שחוותה ויני בימים הללו ישקע בעומק נפשה ויישמר שם; הכיסופים אל מה שחמק ונעלם ילוו אותה כל חייה.  

נטלי באביט (נולדה ב- 1932) היא סופרת ומאיירת אמריקנית. בגיל שלושים התחילה לאייר ספרי ילדים וכעבור שנים אחדות ההחלה לכתוב בעצמה 'סיפורים שדמיון, מציאות וסמליות משמשים בהם בערבוביה. סגנונה רווי פיוט והומור מעודן, והיא מיטיבה לתאר את מערכת היחסים של ילדות וילדים עם סביבתם, תוך חדירה רגישה אל נפשות גיבוריה הצעירים' (לקסיקון אופק לספרות ילדים). הספר Tuck Everlasting ראה אור ב- 1976 ותורגם בראשונה לעברית ב- 2004 בשם טאק לנצח בידי יעל ענבר

אסף שוּר
(נולד ב- 1976) הוא סופר, מתרגם ומבקר ספרות. באחרית דבר החותמת את הספר בחר להביא מדבריה של נטלי באביט, שנאמרו על נכדהּ הפעוט אך הם נוגעים לכל ילד וילדה: 'עכשיו אני יודעת מה שלא ידעתי על הילדים שלי. אין שום כוח שיכול להגן עליו מפני החיים. לא משנה מה יעשו למענו, לא משנה כמה יאהבו אותו, כמה יחנכו אותו [...] מעצם היותו אדם נגזר עליו לסבול בדידות, אכזבה, כעס, ייאוש, בלבול וכאב. [...] לכן אני חושבת שיצירת ספרות, ובייחוד כזו המיועדת לילדים, צריכה להציג את המציאות כפי שהיא: עירוב של אושר ושל צער, של דברים פתירים ושל דברים בלתי פתירים, של הפשוט ושל המסובך'. 

מעין הנצח
מתאים לבני שמונה עד אחת עשרה. 
נירה לוין