אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

האיש שידע לאהוב ילדים

כתב וצייר: יצחק בֶּלְפֶר
בן-גל הפקות 2015
38 עמוד, מנוקד

כשמלאו לי אחת עשרה, ניגשתי לקורצ'ק ואמרתי לו:
'דוקטור, נמאס לי. אני 'תושב' כבר ארבע שנים, אני רוצה להיות 'חבר'!'
שאל הדוקטור: 'ולמה אתה 'תושב'?'
'אני יודע למה לא אוהבים אותי,' הודיתי. 'אני קצת שוויצר, כי אני ספורטאי מצטיין ותלמיד טוב ויודע המון דברים, ואני גם נקלע הרבה לקטטות.'
'כמה פעמים בשבוע אתה מתקוטט?' שאל הדוקטור.
השפלתי ראשי במבוכה. 'כל יום.'
'בוא נתערב,' אמר קורצ'ק. 'בשבוע הקרוב תנסה להשוויץ רק שלוש פעמים ולהתקוטט רק פעם אחת. אני אומר שלא תצליח, אבל אם תצליח - תקבל סוכרייה.'
כעבור שבוע שאל אותי הדוקטור: 'איך היה?'
נאלצתי להודות שהפסדתי בהתערבות... אבל התחלתי לשים לב למעשי ולהתנהגות שלי.

הספר הצנום פונה לקוראים צעירים, שרובם ככולם שמעו (אם שמעו) על יאנוש קורצ'ק רק בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה; כנראה גם לא שמעו על משנתו החינוכית של האיש ועל גיבורי ספריו יותם-קאיטוש והמלך מתיא. על קורצ'ק הפדגוג, המחנך ההומניסט, מבקש לספר יצחק בֶּלְפֶר, שהתחנך בבית היתומים במששך שמונה שנים עד פרוץ המלחמה.
ההקדמה לספר, שכותרתה 'למה כתבתי את הספר הזה' (לא כשאלה אלא כפתיח לסיבה) איננה מזכירה את השואה. בלפר מתמקד בעבודתו החינוכית של קורצ'ק בבית היתומים היהודי שניהל בוורשה. 'גם אני גדלתי בבית הזה, שהעניק לי מה ששום בית ספר אחר בעולם לא יכול היה להעניק לילדים כמוני. נכנסתי אליו ילד בן שבע, ויצאתי נער בן חמש-עשרה. ועל התקופה המעניינת והנפלאה הזאת אני רוצה לספר לכם עכשיו'. 

לפי בלפר, בית היתומים היה מוסד ידוע ומבוקש, והתקבלו בו רק ילדים שאיבדו הורה ורק ילד אחד ממשפחה. אמו בחרה להעבירו לבית היתומים 'כדי שיהיה לי סיכוי לגדול כמו בן אדם'. הספר מתאר בטון ענייני את חיי היום-יום בבית המיוחד ההוא, ששימש אחרי המלחמה אחד מן המודלים לחינוך דמוקרטי. בית היתומים של קורצ'אק חינך לכבוד לאדם, הוכרו ונשמרו בו זכויות הילדים עשרות שנים לפני שהצירוף 'זכויות הילד' היה למונח בעל משמעות רשמית. הילדים, בהשראתם של קורצ'ק ואנשי הצוות במקום, היו שותפים מלאים להפעלת הבית והובילו את החיים החברתיים של הקהילה.
אישיותו של המחנך הדגול משתקפת גם בכללי החיים שנהגו במוסד, למשל 'אם עשית מעשה רע ואף אחד לא ראה, זה לא אומר שאתה פטור מאחריות למעשה'. מסיפורו של בלפר עולים העניין הכֵּן, האישי והתומך שהיה לקורצ'ק בכל ילד, ההיכרות האישית עם הילדים, הכבוד לכישרונותיהם ולחסרונותיהם, ודרכו המיוחדת בהבאת הילדים להתבוננות מושכלת בעצמם ובהתנהגותם, ולהבנה שיש להם מחויבות גם לחברה. מעניינת במיוחד הדרך של קורצ'אק להפוך את החיים בבית היתומים לזכוּת, שיש להתאמץ כדי לזכות בה. 

הספר מסתיים בתיאור פרדתו של הכותב מבית היתומים ומקורצ'ק עם פרוץ המלחמה. אין זה סיפור שואה, אלא סיפור חיים. על סופו של מחנכו האהוב, הנערץ, כותב יצחק בלפר בקיצור נמרץ: 'הם [קורצ'ק וסטפה] בחרו להישאר עם היתומים הקטנים שלהם בפולין, עד שכולם ניספו במחנות'. 

שמו של הספר מזכיר את כיצד לאהוב ילדים, חיבור של קורצ'ק משנת 1919, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב- 1963: הנה אחת מעצותיו של קורצ'ק למחנך המתחיל: 'היה כפי שהנך - חפש דרך בעצמך - דע את עצמך, לפני שתרצה לדעת את הילדים . חשוב נא למה אתה מוכשר, ואחר כך תבוא לתחום תחומים לזכויותיהם וחובותיהם של הילדים . קודם כל אתה בעצמך ילד, ועליך לחנך ולהשכיל את עצמך. ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם, זאת היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר'.
יצחק בלפר (1932),אחד מאחרוני חניכיו של יאנוש קורצ'ק החיים עמנו, הוא אמן, בוגר מכון אבני, שיצירותיו הוצגו בתערוכות בארץ ובחו'ל. האיורים שלו בספר הצבועים בעפרונות צבעוניים מדמים ציורי ילדים. לצדם ציורים בסגנונות אחרים. 

האיש שידע לאהוב ילדים
מתאים לבני ששמונה עד עשר.

ספרים מאותו מדף

יומנה של בלומקה, מאת איבונה חמילבסקה
אני לא גנב, מאת תמי שם טוב
נירה לוין