אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

בתיה לא עפה

מאת: רקפת זיו-לי
איורים: אביאל בסיל
ספרית פועלים 2015
32 עמוד, מנוקד

'כולם יודעים לעוף חוץ ממני,' נאנחה.
'אני לא יודע לעוף,' חייך הדוב.
'כי אין לך כנפיים. אבל אתה יודע לתופף.'
'נכון,' נהם הדוב, 'ואת יודעת לרקוד.'
בתיה זקפה את ראשה.
'אז לְמה את מחכה?' האיץ בה הדוב,
'רוצי לנשף, בטח ירקדו שם כל הלילה.'

גיבורת הסיפור היא בתיה, בת יענה חיננית שאף ש'יש לה גם נוצות ומקור' הציפורים מסרבות לקבל אותה לקהילתן. הן לועגות לה על מראיה - 'איזה צוואר ארוך יש לה, אולי היא בכלל ג'ירפה?'; 'אולי היא סוס, ראיתם איך היא דוהרת?'. לדעתן, בהיותה חסרה את היכולת לעוף, אין לה הזכות להיקרא ציפור. כשנודע לבתיה שבן המלך יתארח בנשף השנתי במועדון הציפורים היא מתמלאת התרגשות, אבל אז מטיחות בה הציפורים - 'את לא שייכת למועדון שלנו!'. 

כמו שקורה בקרב בני האדם, יחס החברה מכרסם בדימוי העצמי של בתיה והיא מתחילה לפקפק במהותה; 'אולי אני דינוזאור?'. וכמו שעוד קורה בקרב בני האדם - מומחים למיניהם משפיעים עליה עצות חסרות תועלת: 'זה הכול בראש,' אומרת לה השפירית, מומחית ידועה לקלילות, 'את רק צריכה לחשוב שאת קלילה ומיד תרחפי בלי קושי'. דווקא הדוב, שהקלילות איננה אחת מתכונותיו, מלמד את בתיה שיעור מועיל: איש לא ייטול ממנה את כישרונותיה ואת שמחת החיים. בזכותו בתיה מגלה את כישרון הריקוד הטמון בה וממהרת לנשף הציפורים. הסיפור יכול היה להסתיים כאן, אבל לבתיה נכונה עוד הפתעה, שבזכותה משתנים תדמיתה בעיני האחרים ודימויה העצמי. 

המחשבה המבעבעת בקרקעיתו של הסיפור הולמת את החברה הישראלית, שהיום, אף שיותר מאי פעם היא רב-תרבותית, היא נוטה לאפליה ולדחייה של חלקים בה. הכותבת בחרה לגיבורתה את השם בתיה, רצף פונטי הנתפס כקיצור של 'בת יענה' (בעברית תקנית - יען). מלבד ההומור שבה, הבחירה בשם זה מדגישה שהניסיון לברוח מן הזהות הוא נואל ומחזקת את התפיסה המעצימה שהפרט חופשי להיות מה שהוא ולחיות את חייו תוך נאמנות לעצמו. המסר המעודד מיועד לגיבורת הסיפור ואף לקוראים. ההפתעה בסוף הסיפור - הגילוי שבן המלך הוא פינגווין - היא בעלת ערך משום שכמו היענים גם הפינגווינים הם עופות שאין להם היכולת לעוף. המסקנה המטפורית מן הסיפור היא פשוטה: כל אחד יכול לעוף. 

רקפת זיו-לי נמנית עם הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ'. חיה בקיבוץ ראש הנקרה, עובדת עם ילדים כתרפיסטית במוזיקה. 

ספרים מאותו מדף:
טינקרטנק
מאת נורית זרחי
מי אפרוח של אמא? מאת אילנה לופט 

בתיה לא עפה מתאים לבני ארבע עד שבע.
נירה לוין