אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

יקינתון

כתבה: שֹהם סמיט
איורים: רוני פחימה
כנרת 2015
34 עמוד, מנוקד

בציור עיפרון קטן המעטר את הקדשת הספר למשפחת גוילי נראות שתי ילדות יושבות זו לצד זו על חרמש ירח. מי ששם הספר הותיר אותו שווה נפש יביט באיור, ישמע באוזני רוחו את 'לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה' - ויחייך בגעגועים. 

'זהו סיפור אמתי על שתי חברות: לאה ורבקה.
כשלאה ורבקה היו ילדות הן לא הכירו זו את זו.
הן לא למדו יחד בגן ולא בבית הספר,
ולא גרו באותו רחוב ולא באותה עיר - ואפילו לא באותה ארץ.' 

שֹהם סמיט בחרה לספר על שתי חברות שנולדו וגדלו בארצות רחוקות, עלו ארצה כל אחת בזמנה, התגוררו בתל אביב באותה שכונה ממש - אבל נפגשו במקרה כששוכנו בחדר אחד בבית הארחה על הכרמל. 'בהתחלה שתיהן היו ביישניות ולא דיברו. אחר כך הן התחילו לדבר ולא הפסיקו. וכך הפכו רבקה ולאה לחברות טובות'.
סיפוריהן האישיים של לאה גולדברג ורבקה גוילי נשזרו יחד, והם מסופרים כאילו מדובר בשתי גיבורות שונות זו מזו של סיפור רחב אחד המתאר את חתירתן הלא-מודעת זו אל זו. האיורים, המשקפים ומרחיבים את תיאור האירועים בחיי השתיים - כל אחת במרחב שלה - מחזקים את התחושה שהפגישה ביניהן לא הייתה מקרית כלל; לראיה - החברות הקרובה והיצירה המשותפת. 

המאיירת רוני פחימה הפליאה לעשות בעפרונות צבעוניים ובטושים פשוטים; באיוריה, שישמחו את חובבי הפרטים הקטנים, היא מתארת את עולמותיהן השונים של לאה ושל רבקה מילדות לבגרות ואת שנות חברותן - צועדות יחד לעבר 'הבימה', מטיילות בפארק בחברת בנה של גוילי, נופשות בחוף תל אביב ומפטפטות בביתה של גולדברג בחברת אמה של המשוררת. האיורים מאזכרים את יצירותיה של גולדברג; הכתובת 'הביבר העליז', כשם ספרה של לאה גולדברג, מופיעה בכניסה לגן החיות, והכלבלב פלוטו מציץ בין העצים בפארק. 

לא לעתים קרובות מוגשים סיפורי חיים לקוראים צעירים. אף שהפורמט פונה לבני ארבע עד שש, לא כך הטקסט (פרשות חיים, מושגים, שמות מקומות ומעברים של מקום וזמן) ולא כך סגנון הכתיבה שאינו מתיילד:
'בישראל, לאה גרה בעיר תל אביב ועבדה בעיתון ובהוצאת ספרים. 
רבקה גרה בקיבוץ על שפת הכנרת.
היא עבדה בשדות, אבל אחרי העבודה היא אהבה לנגן בפסנתר 
בקיבוץ השכן - קיבוץ דגניה.
'אולי נקנה גם לקיבוץ שלנו פסנתר?' ביקשה רבקה מחברי הקיבוץ.
'אנחנו לא צריכים פסנתר, אנחנו צריכים פרה!' אמרו חברים אחדים.
אבל חברים רבים אחרים התעקשו, והקיבוץ קנה פסנתר גדול.'

יקינתון, סיפור על חברות ושיר ישמח תלמידי כיתות א - ד, ואת המבוגרים שאתם.
נירה לוין