אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

המסע אל האי אולי

מאת: מרים ילן שטקליס
איורים: בתיה קולטון
דביר 2014
70 עמוד, מנוקד

'ארץ הבובות רחוקה מפה, רחוקה-רחוקה-רחוקה! ואם תאמר עשר פעמים רחוקה, ואם תאמר מאה פעם - עוד לא תדע כמה היא רחוקה מפה. שוכנת היא באי, והאי שמו אוּלַי. והאי אולי הוא אי בודד בלב האוקיינוס. והאוקיינוס הוא גדול מאוד'. 

שלושה חברים - קוּץ, רוּץ ומוּץ (הדובון, הכלב והחתול של דני) - יושבים להם יחד בלילה בחדר של דני ומפטפטים. לפתע הם שומעים את בכייה המר של הבובה אלישבע, ש'אפה שבור, ורגלה השמאלית נעלמה ואיננה, ושערותיה נשרו כליל, והיא קירחת, כל כך קירחת, המסכנה!' השלושה מחליטים לעשות מעשה - להביא את אלישבע אל הרופא הגדול שבארץ הבובות. הם מעירים את דני הקטן ומספרים לו על תכניתם, מודיעים לאלישבע שעליה להתכונן, מתיישבים באוטו-צעצוע הקטן של דני ויוצאים לדרכם. כך מתחיל המסע אל האי אולי, שראה אור בראשונה ב- 1944 ומתפרסם עתה במהדורה חדשה, מלווה באיוריה של בתיה קולטון. 

הסיפור מתחיל בשעת לילה, ובמשפט הפתיחה - בהתחשב בקהל היעד הצעיר מאוד - מופיעות המילים הרלוונטיות מהשדה הסמנטי של 'לילה': 'דני ישן, ואבא של דני ישן, ואמא של דני. כל הבית של דני ישן. גם רותי אחותו, ואפילו החלונות ישנים. חושך בחלונות, וחושך בכל הבית, ושקט רב. הכול ישן'. הפסקה הבאה נפתחת במילה מפתיעה, זרה מאוד לשדה הלילה והחושך: 'עֵרִים'. שלושת ה'עֵרִים' מייצגים את העולם הדמיוני המתקיים כשהמציאות שרויה בשינה. אז הכול אפשרי: הצעצועים והילד 'שלהם' נוסעים כולם יחד במכונית צעצוע קטנטונת, אחר כך ממריאים באווירון צעצוע, נעזרים בציפור יפת-רגליים המתקנת את האווירון ולבסוף שטים למחוז חפצם על גבו של לווייתן. 
אולם ילן-שטקליס איננה שוכחת מי הם מאזיניה; תחילה היא בוחרת נקודת התחלה מוגדרת שהילדים כולם מכירים - חדרו של ילד וצעצועיו. אחר כך אינה מניחה לפנטזיה להתרחק, אלא מחזיקה את קצה החוט של העולם הדמיוני בידיה, ונוכחותה כדמות מבוגרת מהדהדת לאורך הסיפור: היא מפנה אל מאזיניה שאלות רטוריות ('מה אפשר לצפות מאווירון שבילה זמן כה רב תחת הארון במטבח?') והבהרות ('ובכן, דעו לכם בבקשה, כי זה היה רק קצה אוזנו של הלווייתן...') ואף מביעה עמדות אישיות ('אבל אני אילו הייתי שם, הייתי אומרת להן משהו. כי אני לא בטוחה שזהו נימוס רב לדגדג לו ללווייתן הזקן והנכבד בקצה אוזנו'). ההדהוד הקבוע של קולה במסע ההרפתקאות כמוהו כתזכורת מרגיעה סמויה לקטנטנים - אל פחד, מישהו משגיח שהדברים לא ייצאו מכלל שליטה... 

גם למילה 'אולי' החוזרת ומופיעה בסיפור יש תפקיד בהרגעת המאזינים, והיא נקראת כאן בשתי משמעויות: כשם מקום דמיוני, וכסַמָן של ספֵק המרחף מעל ההרפתקה הלילית, ומרחיק את הפחדים שבסיפור הדמיוני מן החיים האמיתיים. 

מרים ילן-שטקליס כתבה לפעוטות סיפור הומניסטי, שכולו חמלה, התחשבות, אמפתיה ואופטימיות. השאלה הגדולה החוזרת ונשמעת בו היא 'האנשים - יש להם לְבָבוֹת או לא?' והיא נבחנת לאורכו, בין היתר נוכח תיאור הצעצועים שנפגעו בידי הילדים 'שלהם' ונאלצו לבוא ולהירפא בארץ-הבובות: 'שבורים ורצוצים ומלוכלכים, בעלי מום מסכנים. זה חסר רגל וזה חסר יד, זה צועד בקושי וזה ראשו חבוש תחבושת גדולה'. בארץ-הבובות, שלא כמו בקרב האנשים, אין ספקות: 'פה אצלנו לא נהוג בכלל להכאיב. נהוג פה רק לרפא ולהיטיב'. 

חלק מקסמו של הספר במהדורה החדשה ראוי לזקוף לזכות איוריה של בתיה קולטון. השילוב של נאמנות לטקסט, של הבנת תפקידו הפרשני של האיור ושל חשיבה מקורית הוליד רצף מלבב של איורים עשירים במשחקי חושך-אור, שופעי פרטים, מלאי הומור ונגישים לקטנטנים. 

מרים ילן-שטקליס
(1900–1984), משוררת וסופרת שבזכותה מהלכים לצדנו מאז ילדותנו דני גיבור, מיכאל, ג'ינג'י, ידידי טינטן והבובות אלישבע וזהבה, נולדה באוקראינה ועלתה ארצה בהיותה בת עשרים. מאז 1926 עבדה בבית הספרים הלאומי בירושלים. שירה הראשון לילדים, 'רוח, רוח' נדפס ב'דבר לילדים' ב- 1938. מרים ילן-שטקליס כתבה גם שירים, סיפורים וזיכרונות למבוגרים, אולם את עיקר כישרונה וכוח יצירתה ייעדה לילדים. הייתה כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים (תשט'ז, 1956) ונחשבת אחת מגדולי היוצרים בעברית לילדים. יצירתה לילדים מכונסת בשלושה ספרים - שיר הגדי, יש לי סוד, בחלומי. הקובץ פרח נתתי לנורית ובו 26 משיריה הידועים והאהובים ראה אור ב- 2012. 

המסע אל האי אולי
, אחד הסיפורים האנושיים והמנחמים ביותר לילדים צעירים מאוד, מתאים לבני שלוש עד שש, ולגדולים הזוכרים את סימני השאלה של ילדותם.
נירה לוין