אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

קונצרט בחולות


מאת: תמי שם-טוב ורחלה זנדבנק
איורים: אבי עופר
כתר 2014, בסדרה 'חלוצים של תרבות'
28 עמוד, מנוקד

הבנת רצפים כרונולוגיים ותהליכים היסטוריים היא תוצאה של תהליך קוגניטיבי-התפתחותי; קוראים צעירים מאוד אינם מבינים לאשורם מושגי זמן ורצפים של תקופות, ותשתית הידע הכללי שעליה אפשר לנטוע אירועים ודמויות רק מתחילה להיבנות. לפיכך, כשמבקשים ללמד פרק היסטורי-תרבותי לקוראים צעירים מאוד, שרובם עדיין מאזינים צעירים, אחת הדרכים היעילות יותר היא לוותר על דברי רקע והסברים ולספר סיפור. זה מה שבחרו לעשות שתי הכותבות של קונצרט בחולות

בדצמבר 1936 התקיים בתל אביב הקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מייסד התזמורת ברוניסלב הוברמן, בן למשפחה יהודית-פולנית שהיה לכנר בעל שם, הבין עם עליית הנאצים לשלטון שסילוק המוזיקאים היהודים מתזמורות גרמניות מבשר רעות ליהודי אירופה. תוך כדי פעולות מחאה כנגד הגופים המוזיקליים שאימצו את הגזענות הנאצית, הוברמן איתר במדינות שונות באירופה נגנים יהודים מחוננים והביא אותם לארץ ישראל. שבעים הנגנים האלה היו הגרעין שהפך לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. 

את הסיפור מספר בגוף ראשון אוּרי, ילד תל אביבי, והסיפור נפתח במקום שאין לו שום קשר למוזיקה:
'משעמם לי במכולת של אבא ואמא.
פועלי הבניין באים לקנות כריכים לארוחת צהריים,
ולהורים שלי אין זמן עכשיו בשבילי.
לסבתא דווקא יש זמן, אבל היא מדברת רק גרמנית'.
אורי קולט חיוך על פניה של סבתא, ומרגיש שטיול - גם ללא דיבורים - עדיף על פני ישיבה משמימה במכולת. 'סבתא ואני יוצאים קצת,' הוא אומר, ושניהם יוצאים אל הרחוב. כאן מתחיל מסע זוטא ברחובות תל אביב, דרך שפת הים והקיוסק שבשדרה, דרך חנות ספרים וגינה קטנה; אורי מבחין שסבתא הולכת בעקבות אנשים בחליפות הנושאים מזוודות משונות. האם סבתא אוהבת כמוהו לשחק במרגלים? תוך כדי הליכה שמטרתה נעשית מסתורית מרגע לרגע, אורי וסבתא הופכים לחלק מקהל גדול, הצועד בעקבות קבוצה של נושאי מזוודות שחורות שצורותיהן שונות ומשונות. 

אורי וסבתא וכל הקהל נכנסים לאולם גדול. אורי, כמו הקוראים הצעירים, עדיין אינו יודע מה עומד לקרות. הוא רואה שנושאי המזוודות מתיישבים על הבמה ומוציאים מהן כלי נגינה, הוא שומע סביבו משפטים כמו 'מר הוברמן, שיהיה בהצלחה!' והוא גאה בסבתא שלו, שמר הוברמן 'מכיר אותה עוד מאירופה'.
המוזיקה שאורי שומע מרגשת אותו: 'צלילי התזמורת מסתחררים באולם. דרך האוזניים הם נכנסים לי ישר ללב, והוא נפתח ומתרחב ומתמלא. אני מסתכל על הקהל ורואה שלכולם זה קורה. כן, כל הלבבות מתמלאים ביחד, ואני לא ידעתי שמוזיקה יכולה לעשות הרגשה כזאת'. 

תמי שם טוב ורחלה זנדבנק בחרו דרך מקורית ומעניינת להציג את הנושא; הן מצרפות את הקורא התמים למסע חידתי ומציבות אותו בעמדה אחת עם המספֵּר עצמו. זה כמו זה אינם יודעים לאן הם הולכים, בעקבות מי, ומדוע. ברור גם הרצון להציג בפני הדור הצעיר את מראות השתייה של התרבות העברית-ישראלית, אבל נראה שהזהירות מפני טון היסטורי-דידקטי הקדיחה את התבשיל. הסיפור כפי שהוא מוגש אינו קשור לשום מסגרת זמן שהילדים יכולים לזהות, ומבחינתם יכול היה להתרחש אתמול אחר הצהריים. נכון, ילדים צעירים אינם יודעים מה המשמעות של '1936', אבל הם מבינים מה המשמעות של 'לפני הרבה שנים, כשתל אביב הייתה עיר כמעט חדשה'. 
באשר לנהייתה של סבתא אחרי הנגנים - הסיבה לכך ברורה למבוגרים, אבל הילדים חסרים את הידע הדרוש להבנתה, והאפשרות שהיא פשוט חובבת מוזיקה איננה משכנעת. החוויה שעבר אורי מרגשת - אבל היא חסרה את הממד החגיגי, הראשוני, של האירוע הדרמטי בתל אביב. 

האיורים של אבי עופר תורמים לתחושת ההחמצה. גם בהם אין מאפיין מובהק שיגיד לילדים - זה היה פעם, זה היה יוצא דופן. סבתא של אז נראית כמו סבתא של היום בספרות הילדים, והקהל הטרוגני כמו שהילדים רגילים לראות בעולמות הדמיוניים שהם חשופים אליהם. הניסיון לטעת את הסיפור בזמנו לא צלח.
נראה שהכוונות הטובות והפורמט הפונה לגילאי חמש עד שבע שפכו את התינוק עם המים.
נירה לוין