אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

יומנישי

מאת: איריס בוים-רונן, מיכל בוננו
כנרת בית הוצאה לאור 2012
לא מנוקד, עמודים לא ממוספרים

הכוכבית בשם הספר - יומנישי* – שולחת את הקוראים לתחתית הכריכה, להסבר שסופו חיוך וקריצה:
'יומן אישי. הכניסה אסורה. שלום ותודה'.
אחרי כפולה פנימית משובצת (המציפה אצל הוותיקים את זיכרון יומנה של אנה פרנק) ואחרי עמוד של 'סדר הפרקים' – המשפחה שלי, הבית שלי, החברים שלי... – נחות העיניים על 'הקדמה חשובה':
'היומָנִישִי הוא יומן אישי, שבתוכו אפשר לתאר, לרשום, לתייר ולכתוב הכול על עצמכם. תוכלו לספר בו מי אתם, מה אתם אוהבים, מה אתם אוהבים פחות (או בכלל לא) ועוד – כל מה שתרצו לספר על העולם שמסביבכם ובתוככם'.
??
אז מה, אנחנו צריכים לכתוב יומן? כך נראים פניו של הספק... 

אל דאגה, זה לא מה שאתם חושבים! המשיכו לדפדֵף! איריס בוים-רונן ומיכל בוננו הכינו לקוראים-חושבים צעירים הפתעה נהדרת, ומי שימשיך ויקרא צפוי להנאה מתמשכת. הדבר החשוב ביותר לאומרו – היומנישי נכתב מתוך חיבה גדולה לילדים, ומתוך עניין אמיתי במה שמעניין, משמח ומכבד אותם. 

הכפולות הראשונות מכילות 'טפסים', שבהם מופנים אל הילדים 'גריינים' שיש להם פוטנציאל רציני להביא את הלקוחות הצעירים לכתיבה אישית: בסעיף הנקרא 'תיאור עצמי', למשל, מופיעים הסעיפים האלה: אני מעולה ב: ________ , בסדר ב: _________ , ככה-ככה ב: _________. 
הילדים מוזמנים להביע דעתם על שמות החיבה שדבקו בהם (מצחיק / מעצבן / משעמם / נעים / מציק), להתייחס לאיברי גופם בהומור – אבל ברצינות (אילו איברים/פריטים בגופך הם ממש בסדר – אין לך שום טענות כלפיהם? אוזן ימין, נחיריים, לחיים, כל הנ'ל, אחר...) וכן עוד.
פרק 1 נקרא 'המשפחה שלי'; הפניות האטרקטיביות לילדים מעודדות התבוננות נקודתית עד כוללנית במשפחות שלהם, ואחריה חשיבה והתבטאות קצרה: 'ביטוי שאנחנו משתמשים בו יותר מאחרים, שיר שכולנו אוהבים לשיר יחד, מנהג משפחתי קבוע...'.
בעמוד אחר הילדים נתקלים ברצף היגדים שחלקם לא צפויים, חלקם מצחיקים, חלקם נוגעים באמיתות שלעיתים מטרידות: 'במשפחה שלנו מבשלים איום ונורא', 'במשפחה שלנו שונאים להתקלח', 'במשפחה שלנו יש שתי אמהות', 'סבתא שלי הייתה פיראטית' וכו'. היומן מתייחס לשלל חלקים מן התצרף של חיי הילדים: בית הספר שלי, הפנאי שלי, החלומות שלי, הזמן שלי וכן עוד. הילדים מקבלים הזדמנות להביט באזורים שלא נתנו עליהם את דעתם עד עתה, לכוון פנס לפינות מעיקות, לתת משוב למי שחיים סביבם ולעצמם, להישיר מבט אל תסכוליהם וליהנות מהצלחותיהם. הכול ברגישות, בשפה בהירה, בגישה אנושית, ותוך שמירה על איזון בין רצינות להומור.
עיצוב הספר, שנעשה בידי מיכל בוננו ואורית רובינשטיין, נהדר; שופע רעיונות ופריטים המסייעים בארגון הטקסט ומקלים את ההתמצאות בו, חף מצעקנות ומאופנתיות. האיורים דקי הקו שנעשו במבחר מחושב של צבעים נראים כחלק אינטגרלי של הטקסט הכתוב ומוסיפים לו ידידותיות. 

מיכל בוננו
למדה ומלמדת ב'בצלאל', מאיירת ספרים, מעצבת את כתב העת המשובח לילדים 'עיניים' שבו כותבת בקביעות איריס בוים-רונן. 

תענוג להביט, תענוג לקרוא, תענוג לכתוב.
יומנישי מתאים לילדים מגיל שמונה עד שתים עשרה.
נירה לוין