אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

ג'ים ונהג הקטר

כתב: מיכאל אנדה
איורים: פ' י' טריפ
מגרמנית: לנדה מטלון
זמורה-ביתן מוציאים לאור 2012
254 עמוד, לא מנוקד.

מיכאל אנדה
הוא מספֵּר נפלא, ואף שאין חידוש באמירה הזו – נעים מאוד לחזור ולאומרה. ג'ים ונהג הקטר, שהיה ספרו הראשון, ראה אור ב- 1960. חמש שנים אחר כך התפרסם בעברית בתרגומה של אביגיל לנדה מטלון וב- 1982 יצא במסגרת סדרת מרגנית – ספרי מופת לילדים ולנוער, בהוצאת זמורה-ביתן. זהו אם כן ספר ותיק, אבל ראוי לציין את הצטרפותו המחודשת למדף הספרים הטובים. 

ממלכת נוחיה, שבה מתחיל הסיפור, הייתה ממלכה קטנה במיוחד. על תושביה, שאפשר היה למנותם על אצבעות כף יד אחת, מלך הוד מלכותו אלפונס השנים-עשר-פחות-רבע. מר שרוולי שנהג לטייל ומטרייתו בידו ומרת מהה בעלת המכולת היו שניים מנתיניו של המלך. השלישי היה לוקס, נהג הקטר. מדי פעם פקד הדוור את האי הקטן והביא מכתבים באוניית הדואר. 
הכול התנהל על מי מנוחות, כראוי למקום ששמו 'נוחיה', עד ליום שבו הביא הדוור חבילה חשודה. בחבילה, שאיש לא ידע לומר מי שלחה ולמי יועדה, היה תינוק שחור, וגברת מהה שמחה לפרוש עליו את חסותה. אבל ככל שג'ים התינוק גדל נעשה צפוף יותר בממלכת נוחיה, ושוב לא היה בה מקום לקטר, גם אם הוא בעצם קטֶרֶת טובה ונאמנה. לוקס, שלא יכול להיפרד מן הקטרת, החליט לעזוב את נוחיה ולצאת אל העולם הגדול. ג'ים, הילד השחור, הצטרף אליו.
זה היה הכוח שהניע את מסע ההרפתקאות של לוקס וג'ים. כלי הרכב שלהם, הקַטֶרֶת, ידע לנוע על כבישים, בדרכי מדבר ובין הרים, וכשאטמו את פתחיו בכופר יכול גם לשוט בים ממש כמו אונייה. שני הרעים עזבו אפוא את האי הקטן. במסעם הגיעו לארץ סין, הבטיחו לקיסר למצוא את בתו שנעלמה, חצו את המדבר והגיעו לארץ הדרקונים. שם חילצו בשלום את הנסיכה לי סי מידיה של דרקונית מרושעת והחזירוה לאביה הקיסר. קטורה הייתה בת בריתם של לוקס ושל ג'ים הקטן והשתתפה בכל מעשי הגבורה שלהם. נאמנות לחברה ותיקה, אומץ לעזוב חיי שלווה ונוחות, יושרה אישית, הגינות ואהבת אדם– אלה אך מעט מן הערכים שהסיפור מעלה על נס, וכל זה בלי להשמיע אף לא תרועת חצוצרה אחת. 

לוקס וג'ים נסעו תחילה לסין. הספר, כזכור, ראה אור כשסין הייתה בבחינת ארץ לא נודעת עבור המערב. חוויותיהם של לוקס ושל ג'ים בין הסינים הן פרי דמיונו של אנדה, שהושפע מן הסתם מעמדות מערביות שיש בהן יותר מקורט סטריאוטיפיות והתנשאות. ברחובות סין, אם לא ידעתם, עובדים אין-ספור מנקי אוזניים, כמו שאצלנו (בגרמניה של מיכאל אנדה) שכיחים מצחצחי נעליים. יש ברחובות גם מונֵי שערות, הסופרים את השערות על ראשו של אדם, ויש ילדים בגודל אפונה. המארח הזעיר של שני החברים ששמו פינג פונג, ניסה לפתותם במעדנים סיניים, כמו זנבות עכברים ורפרפת ביצי צפרדעים. גודלה של סין ומספרם העצום של הסינים ניכרו כבר אז: לטבח הקיסר היו 31 בנים ובני בנים, כולם טבחים, אחד קטן מרעהו. כדי להגיע ל'שׂר השׂרים השׂוררים' נאלצו החברים לעבור שרשרת של שומרי סף, פקידים, מזכירים, יועצים ושרים.
בהמשך דרכם, גיבוריו של אנדה לומדים פרק בהלכות דעות קדומות, שוויון, אפליה וגזענות; הם פוגשים ענק-למראית-עין המתברר כיצור חביב ונדיב שיש לו דעות מעניינות על שוויון בין גזעים: 'וכי למה לא להיות שחור? אך לדאבוננו הרב רוב בני האדם אינם סוברים כך. למשל, אנשים רבים, כיוון שהם לבנים, משוכנעים שצבעם בלבד הוא הטוב והם מתנגדים לאלו שלהם העור השחור'. הם פוגשים גם דרקון שאינו טהור גזע ('אמי הייתה סוסת יאור'), ועל כן נגזר עליו להיות מנודה ולחיות בשוליה של חברת הדרקונים. בכניסה לעיר הדרקונים הם קוראים את הכתוב על לוח אבן:
זהירות!
הכניסה לדרקונים בני גזע בלתי טהור אסורה.
העובר על הוראה זו מות יומת'.
כשהספר ראה אור, עוד נדף באירופה של מיכאל אנדה עשן ארובותיה של גרמניה הנאצית. לא במקרה עיר הדרקונים האיומה היא חשוכה, בלתי צפויה, תושביה תוקפנים ובלתי מוסריים. ילדים, אגב, לא נראו בה. 'לא ילדי דרקונים ולא אחרים, כי דרקונים אמיתיים אינם יולדים'. שמה של עיר הדרקונים היה כצפוי 'בּוֹכִיָה'.
את גילו של הספר ואת התקופה שבה ראה אור מסגירים גם תיאורי הילדים החטופים שלמדו בבית הספר בממלכת בוכיה; 'ילדים אינדיאנים וילדים לבנים, ילדים אסקימואים וילדים שחומים [...] האינדיאנים הם כידוע אמיצים מאוד [...] האסקימואי הקטן חלם על בית שלג עגלגל [...] הילדה הקטנה מהולנד ראתה בחלומה את שדות הצבעונים שאין להם קץ שבארץ מולדתה'. ג'ים, הילד השחור, זכה לקבלת פנים מיוחדת בבית הספר הזה - 'הי, לכלוכון שחור וחצוף!' – רצף מילים המפעיל במוחותינו פעמוני זיכרון מסוימים מאוד. ג'ים עצמו מבטא עמדה שלא הייתה זרה למבקריהם של האפריקנים: 'לקרוא ולכתוב אני לא רוצה ללמוד בכלל. וחשבון גם כן לא.' 
מיכאל אנדה קורץ כאן לרגע לקורא המבוגר. הוא מציב את הנסיכה לי סי בתפקיד הדמות הנשית החזקה המטיפה להשכלה, אבל בו בזמן מוסיף לרפליקות שלה את השורה – 'הייתי רוצה שחתני יעלה עליי לא רק באומץ לבו, עליו גם לעלות עליי בהרבה בחכמתו כדי שאוכל להעריץ אותו'. גם המתנות שג'ים ולי סי נתנו זה לזה בחגיגת ארוסיהם חושפות מסר כפול: לי סי נתנה לג'ים מקטרת כמו זו של לוקס – סמל לגבריות, אבל המתנה של ג'ים לכלתו הסינית מזכירה לרגע את הנוכחות הסינית בניו יורק ובסן פרנסיסקו – 'וג'ים נתן ללי סי קרש כביסה קטן ועדין'...  
מיכאל אנדה מצדיע בסיפורו לכוח הנשי: הגיבור הראשי בסיפור ושולייתו מוקפים בדמויות של נשים חזקות וחיוביות. הגברת מהה האימהית והמסורה, קטורה הקטרת האמיצה והנאמנה, הנסיכה לי סי המייצגת את הנעורים ואת ההשכלה. אפילו המורה האכזרית בבית הספר בעיר הדרקונים, הגברת תותבת, יכולה לחזור בתשובה ולהשתנות – אפילו שמה מצביע על זמניותו של אופייה הרע. אחרי שנה של ספק שינה ספק מוות (מי זוכר את היפהפייה הנרדמת?), היא תתעורר ותיהפך ל'דרקון פז בעל בינה', שיידע לשרת את אדוניו ולתת תשובה לכל שאלה.
הסוף, כצפוי, הוא סוף מצוין. כל אחד מהגיבורים מוצא את מקומו ושוקע בשגרה מתוקה... עד למבצע הבא!
ג'ים ונהג הקטר מתאים לבני שמונה עד אחת עשרה. 

נירה לוין