אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

רותי מגלה את האמת

כתבה ואיירה: לורה רנקין
מאנגלית: אירית ארב
כנרת בית הוצאה לאור 2011
32 עמוד, מנוקד.

אדם אמר, 'הי, זאת המצלמה שלי!'
רותי נבהלה. 'לא נכון, זאת המצלמה שלי.'
'תני לי אותה,' אמר אדם. 'היא שלי!'
'לא נכון!'
'כן נכון!'
'לא נכון!' צעקה רותי ורצה חזרה לכיתה. 

רותי, שועלונת בת חמש או שש, אוהבת צעצועים קטנים, קטנטנים. 'היו לה דינוזאורים פצפונים, רכבות זעירות, סוסי פוני בגודל של זרת ודובונים שבקושי היה אפשר לראות'. כשהיא מוצאת בחצר בית הספר מצלמה-צעצוע זעירה אין מאושר ממנה. אלא שאחרי כמה דקות של בעלות מאושרת הופיע הבעלים החוקי ודרש שרכושו יוחזר לו.
רותי טענה שהמצלמה שלה, וזה היה שקר. רותי לא הייתה שועלונת בלתי מוסרית, אלא שכדרכם של ילדים קטנים ניסתה להגן על המציאות המדומה שבתודעתה, מציאות שבה המצלמה הייתה שלה. 

המורה דינה החרימה את מצלמת המריבה עד לבירור ביום המחרת. רותי אמנם לא הוקעה כשקרנית, לא ננזפה ולא נענשה, ובכל זאת לא יכלה ליהנות מההפוגה בעימות. הידיעה שאדם צודק ושהיא אמרה לא-אמת נעשתה בלתי נסבלת, ומצוקתה הלכה והתעצמה ככל שנקפו השעות. איך תיחלץ הקטנה ממצב הביש?
הסיפור על רותי אינו פונה רק לילדים, אלא גם להורים שהשקרים של ילדיהם הקטנים מביכים אותם ומביאים לעיתים לתגובות קיצוניות המחטיאות את המטרה. הוריה של רותי חשו שמשהו אינו כשורה, ועשו את הדבר הנכון.
'מה קרה?' שאלה אמא.
אז רותי סיפרה לאמא ואבא את כל הסיפור.
'מה את חושבת שעשית לא בסדר?'
'אמרתי שהמצלמה שלי,' בכתה רותי, 'אבל היא לא שלי!' 

ההורים לא נזפו, לא הטיפו מוסר, לא ניסו להקל על רותי באמצעות מזעור הבעיה ולא ביקשו סליחה בשמה. הם סיפרו לרותי שבני אדם טועים, אמרו שמותר להודות בטעות ואפשר לתקן אותה. התגובה של ההורים העניקה כוחות לרותי, שהיו לפניה לא מעט שעות של חשש מפני תוצאות מעשיה. למחרת סיפרה רותי למורה דינה את האמת. גם התנהגותה של המורה דינה ראויה לחיקוי:
'היא פשוט חיבקה את רותי ונישקה אותה על ראשה. 'תודה שאמרת את האמת,' אמרה המורה דינה. 'זה דורש הרבה אומץ'.'
יקראו המבוגרים וילמדו. 

רותי מגלה את האמת
מתאים לבני שלוש עד שבע, ולאלה שאינם יודעים להודות בטעות.
נירה לוין