אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

הגן הסקרן

מאת: פיטר בראון
מאנגלית: אירית ארב
מטר ילדים 2011
34 עמוד, מנוקד

'הייתה פעם עיר שלא היו בה גנים
ולא עצים ולא צמחייה משום סוג.
רוב האנשים לא הסתובבו בחוץ.
כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם,
זאת הייתה עיר קודרת מאוד.'

הטקסט הקצר שמתחיל את הסיפור מופיע בשוליה העליונים של כפולה שכולה איור עגמומי של עיר: גגות כהים, מסילות רכבת, משאיות, בנינים אפורים, גגות כהים, נהר אפור והרבה ארובות הפולטות עשן שחור. העיר מצוירת ממעוף הציפור, ורק הולך רגל אחד נראה בה, בשולי כביש שחור.
אבל...
קוראים שאוזנם רגישה ירגישו בחוש בתפנית הצפויה: 'אבל היה בה ילד אחד שאהב להיות בחוץ'. הילד הסקרן גילה באחד מטיוליו על מסילה ישנה כמה צמחים. 'אחרי שהוא הסתכל טוב-טוב, היה ברור לו שהצמחים גוועים. הם היו זקוקים לגנן'.
מכאן והלאה הכול אופטימי יותר, מרגש ממש. כמעט אפשר לשמוע פעמונים מצלצלים! הילד השקה, גזם, ואפילו שר לצמחים, העיקר שיתאוששו וילבלבו. ואכן, 'הצמחים התחילו להרגיש כמו גן אמיתי'. הגן הקטן לא זו בלבד שלבלב, אלא אימץ לעצמו את תכונתו היסודית של הגנן הקטן, ונעשה סקרן: 'הוא רצה לצאת למסע תגליות'. הגן התפשט לכל עבר, התביית בתוך גרוטאות, טיפס על תמרורים, ואפילו הצליח להצמיח דור של גננים חדשים. העיר האפורה, העגמומית, הפכה לעיר ירוקה ופורחת. 

פיטר בראון
, הכותב והמאייר, הסביר בהערה שבשולי הספר איך נולד הסיפור: עד 1980 פעלה במערב מנהטן רכבת עילית, ה'הייליין', ואז הושבתה ונשכחה. אנשים לא פסעו, קרונות רכבת לא נסעו, והטבע התנחל לאורך המסילה. 'במשך השנים הפסים החלודים והחצץ שביניהם כוסו לאט לאט בפרחי בר ובעצים. אם מסתכלים היום על פסי הרכבת, רואים גן שופע שמתפתל מעל לרחובות ובין הבניינים'. הסיפור הפנטסטי שכתב בראון על הגנן הקטן יוצא ממסילת הרכבת הפורחת של מנהטן, וממריא אל החלום, שבינו לבין התגשמותו עומדים רק כמה גננים פוטנציאליים. 

הגן הסקרן מצליח להמחיש גם לקוראים צעירים מאוד מה פירוש 'ירוק', כמה יופי, עליצות והתרגשות טמונים בצמיחה ובפריחה, ועד כמה חשוב (ופשוט) חלקו של כל אחד מאתנו בשינוי פניה של המציאות. 

מתאים לבני שלוש עד שבע.
נירה לוין