אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

קוקוריקולום ויטה

כתב: קובי ניב
איורים: אולג מילשטיין
כנרת, זמורה-ביתן 2011
34 עמוד, מנוקד

באירוע אחד ויחיד בהיסטוריה שלו מיצה התרנגול הזקן קוקוריקולום ויטה את כל הזוהר שהוקצב לו בחייו. כך לפחות חשב במשך שנים ארוכות. פרצופו הנוגה שניבט מכריכת הספר מלווה את הטקסט כמעט לכל אורכו. רק בכפולה האחרונה מתלחלחות עיניו ופניו זורחים באושר. ללמדכם, שאסור לאבד תקווה.
קוקוריקולום ויטה הוא כדורגלן עבר נשכח, שחקן מחליף ליתר דיוק, שרק עקב פציעתו של מלך השערים של הקבוצה זכה לעלות על המגרש שתי דקות לפני סופו של משחק אליפות דרמטי. הוא זינק אל הכדור, 'תאמין לי, בחיים שלי לא קפצתי כל כך גבוה, ושמתי את הראש שלי בול על הכדור, והכדור טס כמו טיל מתחת למשקוף, וזהו – זה באמת היה הגול שהביא לנו את הגביע.' 

אלא שרגע השיא של חייו הביא עליו את אסונו הגדול ביותר. 'הכדור פגע בי כל כך חזק, שעפתי חצי מגרש ונפלתי לא טוב, ושתי הרגליים נשברו לי, וככה בעצם נגמרה לי הקריירה.'
מאז יושב התרנגול ביש המזל בפאב 'מאורת השועל', שבו מתכנסות חיות היער מדי ערב. קוקוריקולום יושב בפינה, לבדו, שותה כוסית אחר כוסית (אל דאגה, הוא – כמו יתר באי הפאב - מודע לגילם הצעיר של הקוראים, ושותה מיץ פיטנגו ולא שום דבר אחר) ומחכה לרגע שייכנס למקום אורח חדש. בכל פעם שנכנס זר לפאב קוקוריקולום נטפל אליו, מראה לו גזיר עיתון שחוק ומהוה ומספר לו את סיפור הגול.

יושבי הפאב, ששמעו את הסיפור אלפי פעמים, מנצלים כל הזדמנות לשים את הכדורגלן העלוב לצחוק. הם עוקצים אותו (תגיד, סבא, זה היה ב- 70' לפני הספירה או אחרי הספירה?'), מחקים אותו ומלגלגים על שמו: 'מסכן הקוקוריקולום הזה, הוא כבר לגמרי קוקו'.
אורח שהזדמן ל'מאורת השועל' ושמע מקוקוריקולום את הסיפור הנצחי נזכר שהוא עצמו נכח במשחקי הקבוצה ההיא, ואף במשחק האליפות המיתולוגי. יושבי הפאב ההמומים שמעו מפיו לא רק תיאור מרגש של משחק הכדורגל ההוא, אלא גם שהצלחתו של 'התרנגול המשקפוף הקטן' היא שהעניקה לו את הכוח לעמוד בפני אביו ולא לוותר על חלום חייו. רוצה לומר – לעולם אינך יודע מי שואב מחייך, גם מרגעיך הקשים, השראה ותקווה. 

הסיפור על קוקוריקולום ויטה יכול להיקרא בכמה רמות: צעירים מאוד יתייחסו אליו כאל מעשייה, בני השש-שבע אפשר שיחלצו ממנו מוסר השכל, ואילו המבוגרים יקראוהו כאלגוריה, שתוכנה הקונקרטי משרת את משמעותה הסמלית. אלא שבמקרה הזה הסיפור עצמו ברמתו הבסיסית עמוס מסרים, הרמזים ומשמעויות שגילאי הספרים המצוירים יתקשו לפענח. שמו של הספר, למשל, הוא משחק מילים המתבסס על הֶלְחֵם של 'קוקוריקו' ו'קוריקולום ויטה' (בלטינית קורות חיים, מהלך חיים). הוויית הפאב, המתוארת בעזרת 'כוסית אחר כוסית', 'לשוחח על החיים' ו'משקה קבוע' מוּכרת, כך אפשר לקוות, בעיקר למבוגרים. כך גם הביטויים '70' לפני הספירה או אחרי הספירה', 'הגול שהכנסת בשנת תרמ'ח נגד הפלמ'ח', 'כלב לא נכנס ל'מאורת השועל' ', המשמעות הכפולה של 'המאמן הבן-יענה' ושל 'שמשון פרס' (רמז לנצח שחלף מאז), משחקי המילים 'זה לא היה נגד הרומאים, זה היה נגד הרמאים', 'הוא כבר לגמרי קוקו', ו'הטווס הזה משה פיקוק', וכן שלל הביטויים המזוהים עם מגרש הכדורגל, כמו 'מלך השערים', 'שלושער', 'קרן', 'פנדל', 'קורה' וכיוצא באלה.
בספרים מצוירים לא מעטים משורבבות הערות או לפחות רמיזות (באיור או במילים) המיועדות לאוזן המבוגרת, אולי כדי להוסיף לה ערנות בשעת הסיפור היומית. כאן, דומה שהטקסט נכתב כמהתלה למען מבוגרים. יבינו הילדים? מה טוב.
המאייר אולג מילשטיין קלט היטב את הייחוד של הספר והשתמש במבחר מצומצם של צבעים: אדום, שחור, לבן ומעין מוקה בהיר. התוצאה מרוחקת מהאיורים האופייניים לספרים מצוירים, ומתאימה היטב לסביבה שבה מתרחשת העלילה ולגיבורי הסיפור – טיפוסים מבוגרים כולם. שימו לב לקרחות, לתסרוקות, לתלבושות, לכוסות וליתר האביזרים. 

קוקוריקולום ויטה
מתאים לבני שש עד שמונה, לחובבי כדורגל בכל גיל, וליתר המבוגרים.
נירה לוין