אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

המרגל האבוד והשמלה הירוקה

כתב: אלכס פז-גולדמן
כנרת זמורה-ביתן 2011
182 עמוד, לא מנוקד

אחדים מספרי הילדים שהופיעו לאחרונה צבועים בסימני ההיכר המובהקים של ספרות המתרפקת על נוף ילדות: הם כתובים בגוף ראשון, מופיעים בהם שמות אותנטיים של מקומות ובני אדם ואזכורים של פרטי מציאוּת קטנים מאוד המוכּרים לאוכלוסיות מסוימות (הבעלים של חנות האופניים השכונתית, הקיוסק בפינה, שם בית קולנוע), יש בהם טקסטים המזוהים עם תקופה מסוימת (למשל סיסמאות פרסומת), לעיתים הסיפור נטווה סביב אירוע היסטורי או דרמטי לזמנו המוצג מנקודת מבט של ילד, ומדי פעם נשמע – לצד קולו של הילד - גם קולו של המספר המבוגר, הפונה בטון מחייך-מתגעגע אל בני גילו ואולי, כחלק מתהליך ריפויי - אל עצמו.
אחד המוצלחים בקבוצה הזו הוא המרגל האבוד והשמלה הירוקה. המקום שבו מתרחשת עלילת הסיפור - שכונת עמידר במזרח רמת גן. הזמן – תחילת שנות השישים של המאה הקודמת.
ברקע – פרשת ריגול מ- 1961 שבמרכזה אזרח ישראלי שחצה את הגבול לעזה, עבד בשירות התעמולה 'קול הרע'ם מקהיר' ונשלח לנאפולי בשירות המודיעין המצרי. הפרשה נודעה בשם 'פרשת המרגל במזוודה', משום שהמצרים, שהישראלי אכזב אותם, ניסו להבריחו חזרה למצרים בתוך 'מזוודה דיפלומטית', כשהוא מסומם וכבול בתוך ארגז.
הספר נפתח ברגע שבו מוטי בן השתים עשרה שומע את אביו קורא בהתרגשות מן העיתון את הידיעה על המרגל במזוודה. מוטי דן בעניין עם החבר הכי טוב שלו, והשניים – על בסיס חישובים מתמטיים שראובן הצטיין בהם - הגיעו למסקנה שלא מרגל אחד יש בשכונה שלהם, אלא עשרה, לא פחות ולא יותר. בהיותם ילדים ישראלים בשכונת עולים דלה שניזונו מעלילות 'השביעייה הסודית' ומהרפתקאות 'דנידין הרואה ואינו נראה', לא יכלו מוטי וראובן לשמוט מידיהם הזדמנות פז לתהילה, ויצאו לגלות את המרגל. מי שיוצא לחפש מרגל סופו שימצא אותו – אפילו כשמדובר בשכונת עמידר. מוטי וראובן בילו ימים ארוכים בחיפוש, במעקב, בבילוש, בניתוחי מצב, בהשערות ובהסקת מסקנות, עד שחייהם – ואף חייו של אותו מרגל לשעה – חזרו לשגרה.
התקופה שברקע הסיפור נרמזת שוב ושוב לאורכו: נזכרים משפט אייכמן, הוויכוח הציבורי בעניין השילומים מגרמניה, הצנחן אורי אילן שעונה בכלא הסורי ועוד. יש אזכורים שערכם הוא נוסטלגי בלבד, הם שקופים לחלוטין עבור קוראים צעירים כיום ואין להם תפקיד אלא למקם את הסיפור במציאות עבר אותנטית, כמו סיסמת הפרסומת של בית החרושת 'עלית' שהפכה למטבע לשון - 'העם החליט קפה עלית', 'אסקוט' – שם הסיגריות שמעשן אביו של מוטי, התחתיות של צנצנות ה'לבנייה' שמוטי משווה אותן למשקפיו של המרגל וכד'.
מחבר הספר אלכס פז-גולדמן גדל בשכונת עמידר, ובספרו נתן ביטוי לקשר שלו למקום: מוטי וראובן מחליפים ספרים 'בספרייה הציבורית על שם צ'רלס קלור בסוף רחוב ההגנה', רואים את 'רבי הקומות החדשים של שכונת נווה רם', וחושדים באדם שהמתין בתחנה של 'אוטובוס מס' 60 של דן'.
הלשון שבה מתבטא הילד המספר סובלת פה ושם מטַלְטַלוֹת בין-משלביות: 'בכניסה לדירה היה הטרקלין' (איזה 'טרקלין' יכול היה להיות שם, בדירת השיכון שברמת עמידר?), 'הוא לא שעה לתפילתי' ו' שינסתי מותני' לצד ביטויים של עברית יומיומית, כמעט עגתית, כמו 'אין ספק שהמסכות יָשְבוּ טוב', 'אבל הוא עשה את עצמו כאילו...' וכו'. פה ושם יש ניסוחים לא בהירים: 'שיער כסוף בצדדים וקרחות בצדעיים', 'מבעד לזקן לבן ועבות השקיפו עיניים כחולות ובוהקות'(?), או 'כובע מגבעת רחב שוליים'. אלה, אף שהם עלולים לגרום להרמת גבה אצל קורא מבוגר, אינם פוגמים בסיפור. הוא נקרא בשטף, בעניין, והנושא הבלשי מציף גם חומרים אחרים – החיים בשכונת העולים, אפיוניהם של תושבי השכונה, החברות בין מוטי לראובן, ונושא השואה. 

המרגל האבוד והשמלה הירוקה
איננו 'סיפור שואה' במובן המקובל של המילה; הוא מתרחש במדינת ישראל למעלה מחמש עשרה שנה אחרי תקופת השואה וגיבוריו ילידי הארץ. הוא איננו סיפור זיכרונות או סיפור גבורה והצלה, ובכל זאת נושא השואה נוכח בכל פרק שלו: בשכונה חיים ניצולי שואה, לרבים מספר כחול על הזרוע. במשפחות אין מדברים על השואה, והילדים מלקטים מידע מן הטקסים בבית הספר, וממה שהם שומעים סביבם, בנושא השילומים למשל. אמו של מוטי מזכירה מעת לעת את ה'מחנה', אבל איננה מרחיבה. מוטי יודע ש'לאמא כבר לא היו אחים או אחיות', וש'להורים שלי היה חשבון פצוע עם אלהים והם לא היו מוכנים לשמוע עליו'. הילד המתבייש באביו בעל השם והמראה הגלותיים מתנחם בכך שהוא מייחס לאביו עבר של 'פרטיזן נועז ביערות פולניה'. מוטי, כמו רוב בני גילו (גם כיום), אינו מצליח להבין את הדילמות המוסריות שהתעוררו בעקבות השואה. כשנודע לו שאמו, התופרת מרמת עמידר, עומדת לנסוע לגרמניה, הוא נדהם: 'גרמניה? מה פתאום? חשבתי שאת שונאת גרמנים. אנחנו גם לא קונים תוצרת גרמניה, אפילו שזה נחשב הכי טוב בעולם.' מוטי מבין שאמו נוסעת כדי להסדיר פיצויים, ומתבייש בהוריו: 'איזה ביזיון הוא שהיהודים הגלותיים האלה הם ההורים שלי. לא רק שהם נראים עלובים, הם גם מוותרים על שארית הכבוד שנשארה להם'. וכמו רוב בני גילו, הוא מגנה את אמו מפני שאין לו שום יכולת להבין איך אירע ששישה מיליון יהודים נרצחו: 'למה היא לא מרדה? מה, היא לא הייתה להיות כמו המתאבדים ממצדה שהעדיפו למות ולא להיות עבדים? אני יודע שהיא סבלה שם, אבל למה היא לא החזיקה נשק במקום לתקתק במכונת תפירה?' נוכחות השואה בספר מזמינה את הקוראים הצעירים לחשוב, אולי להגיב גם אם בינם לבין עצמם, בעזרת הידע שברשותם.
ההרפתקה שמוטי וראובן טוו לעצמם הייתה הרפתקה לתפארת: היו בה מתח, סודיות וסיכון, פעולות באישון לילה, התנגשויות עם מבוגרים, ולצד אלה גם דילמות מוסריות ועיסוק משמעותי במהותם של ערכים כמו חברות, נאמנות, יושר ואף הקרבה. וכמו בכל ספרי ההרפתקאות הטובים מסוג זה, האירועים סיפקו לגיבורים הזדמנויות להתבונן בעצמם ובחייהם, להכיר את הוריהם, לצמוח ולעשות עוד צעד לקראת התבגרותם.
את ספרו הראשון לילדים – הרפתקה בחולות – כתב אלכס פז-גולדמן בשיתוף עם איריס ארגמן

המרגל האבוד והשמלה הירוקה
מתאים לבני עשר עד שלוש עשרה.
נירה לוין