אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

פַּתְחוֹ הולך לאיבוד

כתב ואייר: יָאשָה סופר
כנרת בית הוצאה לאור 2011
32 עמוד, מנוקד

מה בְּסֵפֶר מגדיר אותו כספר לילדים – הטקסט, הסוף, אוצר המילים, האיורים, העיצוב, הטיפוגרפיה, אולי הפורמט? חלק מהרכיבים הללו בספר פתחו הולך לאיבוד יעברו אך בדוחק את מבחן ההתאמה. מהספר עולה ריח קל של חתרנות, המנסָה לטלטלו ולהפילו ממדף ספרי הילדים שבו הוא מבקש להתיישב, ובכל זאת – זהו ספר לילדים. לא מתחנף לקהל שלו ולא מתיילד, אף לא מקושט. בעיקר מציאותי, מספר את עצמו מגובה העיניים, מקורי ונאמן לעצמו. 

הסיפור –פשוט ואמין:
'פעם הייתה משפחה – אבא, אמא ותמר.
במשפחה היה עוד מישהו...
פַּתְחוֹ
פתחו היה חתול פחדן
בצבע אפור מֵטָלִי
עם כפות רגליים לבנות.'
אוּפְּס! 'צבע אפור מֵטָלִי'? הנה תיאור שאין רבים כמוהו בספרים לילדים. הצירוף 'אפור מטלי' שמור למבוגרים בלבד, אולי אפילו רק לאלה שיש להם מכוניות כסופות או שמדברים על כאלה. גם בהמשך אין מאמץ מיוחד לדבר עם ילדים בשפתם היַלְדִית; הסיפור מספר את עצמו בעברית עניינית, גלויה, שווה לכל נפש (יש 'סְתָם', יש 'טוּסטוּס' ויש 'אוטו'), במשפטים קצרים ופשוטים תחבירית. האינטונציה מזכירה את השפה המדוברת-נינוחה-מבוגרת, ללא שום סימן פיסוק מלבד נקודה ופסיק. הטיפוגרפיה שגרתית, שקטה, מלבד שמו של החתול המופיע פעם אחת באות גדולה מאוד בעמוד השלישי של הספר, שבו החתול נכנס לסיפור.
הספר מעוצב כספר ילדים שגרתי; בכל עמוד איור גדול המשתרע על פני רוב שטחו העליון של העמוד, וטקסט מנוקד בן שורה או שתיים מתחת לאיור. והאיורים – הנה רְכִיב שכדאי לתת עליו את הדעת:
סגנון האיורים איננו זה שמקובל למצוא בספרים לילדים. הקו קריקטורי, לא מוקפד, לא חייכני, הדמויות לא זו בלבד שאינן 'חינניות' במובן המתקתק של המילה, אלא בולט היעדר מוחלט של התכוונות לקהל צעיר. על פני האיורים פזורים אלמנטים מַתריסים המושכים את תשומת הלב, אבל ראה זה פלא – אינם מייצרים אנטגוניזם בין הסוגה לבין המסר. ההורים של תמר אינם צעירים או חמודים; הם מבוגרים מן ההורים המאוירים השכיחים בספרים לילדים. לאב קרחת על פדחתו ובשוליה שיער ארוך, צהבהב ומדובלל. הוא משופם ומזוקן, כרסו הגדולה משתפלת על מכנסיו הקצרים, ומבנה גופו הלא-סימטרי רחוק מלהזכיר גוף של אתלט. הוא נועל כפכפים, בחלק מהאיורים לבוש חולצות קומנדו מנומרות, באיורים אחרים על חולצותיו הדפסים של להקות רוק כבד. גם גופיית הכדורסל שעליה שמו ומספרו של מייקל ג'ורדן, וחולצה שעליה הדפס של מרדונה רחוקות מלהחמיא לו, אבל מראהו מציאותי – ככה נראים השכנים של כולנו – והוא איננו נלעג או מוזר. אבא של תמר רוכב על קטנוע, מקשט את הבית בכרזות של גיבורי סרטים אמריקאיים ושל מעצבים אירופיים, בלוחיות רישוי ובסמלי מדינות. כל אלה יוצרים נוף בֵּיתִי השונה מן הצפוי בספרות לקוראים צעירים. 
גם תמר עצמה, הילדה, איננה נראית כגיבורת סיפור לילדים. היא שמנה – אבל לא נלעגת, תסרוקתה לא מוקפדת, לובשת בגדים שאולי היא עצמה בוחרת אף שלרוב היא רחוקה מאוד מהמלצות ירחוני האופנה. היא מגדלת חתול – ועל חולצותיה הדפסי כלבים. לאחר שהיא עוזבת את בית הוריה מעיד המראֶה שלה על אישיות ייחודית, ויוצאת דופן במקצת. גם תמר איננה מוצגת כדמות מוזרה. הטקסט השפוי, המאוזן, הרגיל לגמרי, הופך גם אותה לילדה שהיינו רוצים לשמוע מה יש לה לומר.
הסיפור מתחיל כסיפור 'חית-המחמד-הלכה-לאיבוד-אוי!' די רגיל. אחרי חיים נעימים למדי במשפחתה של תמר – חיים מאוזנים, יש לומר, שהיה בהם טוב וגם רע, החתול פַּתְחוֹ הולך לאיבוד (שמותיהם של שני החתולים – פתחו וצ'ידרולה שתבוא אחריו – רחוקים מאוד מלהיות 'מיצי' או 'שחורי', אבל הם מתאימים היטב לטיפוסים המאכלסים את הספר). חיפושים ומודעות אינם מועילים; יש עצב, יש געגועים, אבל בני המשפחה משלימים עם המצב. הוריה של תמר מביאים הביתה את הגורה צ'ידרולה ובני המשפחה מתרגלים אליה. 
ואשר לסוף הסיפור – תמר גדלה, נעשית אישה צעירה, מבקרת את הוריה המזדקנים המְגַדְלים בביתם את צ'ידרולה. היא מקווה לראות שוב את פתחו, אבל בזה נגמר הסיפור. אין סוף טוב יותר, כזה הצפוי בספרות לילדים, אין תרועת 'מצאתי!'. המשפחה תמשיך לחיות, כמו כולנו. אין פנטזיה, אין דרמה, יש מציאות ופיסה של חיים. ושמא זהו הסוף הטוב? 

פַּתְחוֹ הולך לאיבוד,
ספר לילדים. מתאים למאזינים מגיל שלוש ולקוראים עד גיל שבע.
נירה לוין